יש אנשים שמקדישים את חייהם למחקר היסטורי של התפתחות הכתב, מפשפשים בחרסים, נוברים במגילות, מנסים לגלות מי המציא את הכתב, מי העתיק ממי, וכו'. אבל אני לא אחד מהם.
לי יש תהיה מסוג אחר לגמרי לגבי התפתחות הכתב. כשילד בכיתה אלף מגיע לשליטה מספיק טובה בקריאה וכתיבה של אותיות דפוס, הוא עובר לשלב הבא: כתב. לא, לא כּתב (ktav) עם דגש ב-כּ', אלא כתב (xtav), בלי דגש. פשוט תשאלו ילד בכיתה אלף והוא יגיד לכם. (ולמי שלא רגיל לתעתיק פונטי: x מסמן את הצליל של כ' לא דגושה, או של ח' לא גרונית).
אז מאיפה בא בעצם ה-xtav הזה? זה לא שהילדים לא שומעים את המילה ktav- הם שומעים גם שומעים; והם גם רואים אותה, כתובה ומנוקדת:
ובכל זאת, הם יודעים מה הם לומדים: xtav.
אני מניח שאני לא היחיד שחושב שמערכת חוקי הבג"ד כפ"ת שלמדנו בשיעורי לשון שבורה לגמרי ולא ממש עובדת בעברית המדוברת של ימינו (ולכן צריך להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמוד אותה בבי"ס). לאור זאת, הציפיה הטבעית היא שילדים פשוט "יקפיאו" את הצורה הבסיסית של כל מילה: ובאמת, שום ילד לא יגיד שהוא משחק be-xadur (בכדור) אלא be-kadur (בכּדור); וכד'. אבל "כתב" לא עובד ככה: הילדים רואים ושומעים את המילה ktav, אבל אותה הם דווקא לא "מקפיאים". יכול להיות שהשרידים שעוד כן קיימים (בדיבור) לחוקי הבג"ד כפ"ת מצליחים להשיג מטרה אחת בלבד: לעשות לילדים סלט בראש. נכון, הם שומעים (ורואים) ktav, אבל גם bi-xtav (כמו בשער החוברת). למרבה הצער, הילדים לא יכולים להגיע למסקנה פשוטה כמו "לא ייתכן x/f/v בראש מילה" כשהם שומעים מילים כמו xatul, xaver, xnun או vered (שאי אפשר לצפות שילד בכיתה א' יידע שהן מתחילות דווקא ב-ח' וב-ו' ולא ב-כ' וב-ב'); ואם מתעקשים על מילים שמתחילות ב-כ' או ב-פ, אז גם xrom (כרום), fisfus (פיספוס) או floc (פלוץ). והמסקנה הבלתי נמנעת עבור הילדים, שבסה"כ מנסים לעשות קצת סדר בבלגן: אין כאן שום חוקיות. או במינוח המדעי המקובל: סמטוחה.
ועדיין, אם הם שומעים ktav אז למה להם בעצם להפוך את זה ל-xtav? יש שני סוגי הסברים שעולים בדעתי. ההסבר הראשון הוא שבפועל המקביל הם שומעים גם k וגם x: מצד אחד יש את katav/katavti וכו', ומהצד השני יש lixtov/tixtevu. ואולי מסיבה כלשהי (שאין לי מושג מהי) ה-x נתפס אצל הילדים כצורה הבסיסית (והסבר דומה אולי יעבוד גם לגבי מילים כמו ftax/ptax). וההסבר השני הוא שאולי יש כאן תהליך פונולוגי שקשור למבנה ההברה, שבעברית המודרנית (בניגוד לעברית של שיעורי לשון בבי"ס) יכולה בקלות להכיל רצף של 2 או יותר עיצורים בתחילתה; ובמקרה כזה, לשפות רבות יש "העדפות" בדבר רצף "טוב" יותר או פחות.
מה הכיוון הנכון להסבר? אין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או אולי הסבר יותר מוצלח, אני אשמח לשמוע.