כללי – בלשנות אונליין

אלצי

לפני כחודשיים נסעתי לכנס בטובינגן (ואולי טיבינגן או טיובינגן? זו כבר שאלה בלשנית לפעם אחרת), עיר מקסימה ומומלצת בחום. לפני הנסיעה נתקלתי , שמפרט 5 סיבות לבקר בטובינגן. אותי תפס הפריט הרביעי ברשימה, או ליתר דיוק, הגרפיטי הנפלא על קיר ביתו של אלואיז אלצהיימר שבתמונה הזו:

בתרגום לעברית, מה שכתוב בגרפיטי זה: "אלואיז, לעולם לא נשכח אותך!". אבל למרבה האכזבה, כשהגעתי לשם בעצמי לא מצאתי שום זכר לגרפיטי:

איך שלא יהיה, הגרפיטי הזה מעורר שאלה מעניינת לגבי האופן שבו הוא מתפרש. מכיוון שיש לו כמה פירושים אפשריים, נתחיל מהמקרה הפשוט יותר: נניח שהגרפיטי נכתב ע"י מקס ומוריץ, ו"אנחנו" מתייחס לקבוצה המורכבת ממקס ומוריץ. בפירוש הטבעי ביותר, הגרפיטי אומר משהו כמו "מקס לעולם לא ישכח אותך ומוריץ לעולם לא ישכח אותך". פשוט ולעניין.

אלא שבנוסף לפירוש הדיסטריבוטיבי ("עבור כל אחד מאתנו…"), יש כאן גם פירוש אחר, קולקטיבי. נניח עכשיו שה"אנחנו" מתייחס לכלל תושבי טובינגן לדורותיהם. במקרה הזה, אפשר להבחין בין שני פירושים: "אף אחד מתושבי טובינגן לא ישכח אותך", או "תושבי טובינגן כקבוצה לא ישכחו אותך". השאלה היא מהם בדיוק התנאים שצריכים להתקיים כדי שהפירוש השני יהיה אמיתי. בפירוש השני, הגרפיטי לא טוען בהכרח שאף אחד מתושבי טובינגן לא ישכח את אלואיז; ולמעשה, הוא אפילו לא טוען שרוב תושבי טובינגן לעולם לא ישכחו אותו. האם זו רק עמימות, שמאפשרת לנו "להחליק" מצב שבו פחות מ-100% מהתושבים זוכרים את אלואיז? נראה לי שלא. נדמיין למשל מצב עניינים שבו כל אחד מתושבי טובינגן, אחרי שעבר את גיל 90, ילקה באלצהיימר וישכח את אלואיז היקר. ונניח גם שבעקבות התפתחויות בתחום הרפואה, כל אחד מתושבי טובינגן יזכה לחיות לפחות עד גיל 90. במצב כזה, כל אחד ואחד מתושבי טובינגן ישכח בסופו של דבר את אלואיז. אבל לפי השיפוטים שלי, הטענה שבגרפיטי עדיין תהיה אמיתית (בפירוש הקולקטיבי שלה), כל עוד בכל רגע נתון חלק מספיק גדול מתושבי טובינגן עדיין זוכרים את אלואיז.

אז מה בעצם קורה כאן? לדעתי ההסבר נעוץ בכך שהקבוצה שאליה מתייחסים כ"אנחנו" אינה קבועה. בפרפרזה פורמלית למחצה, מה שהגרפיטי אומר זה משהו כמו: "לעולם לא ייווצר מצב שבו רוב תושבי טובינגן באותו רגע שכחו אותך" (או בגרסה המקוצרת לסמנטיקה של עולמות אפשריים: אין מצב). כלומר, הכימות של "לעולם" הוא כימות על מצבי עניינים לאורך ציר הזמן, ו"אנחנו" מציין קבוצה שמשתנה ממצב עניינים אחד לשני; גם אם באופן אינטואיטיבי מדובר בקבוצה אחת של "תושבי טובינגן לדורותיהם", ברמה של חישוב תנאי האמת של המשפט אנחנו "מפרקים" את הקבוצה הזו לרצף של קבוצות, שכל אחת מהן מורכבת מאוסף התושבים ברגע מסוים אחד.

ואם יש כאן משהו שפיספסתי (מה שסביר שקרה; סמנטיקה של עולמות אפשריים ו/או אינטנציונאליות מעולם לא היתה הצד החזק שלי)- אתם מוזמנים לכתוב. מהר, לפני שתשכחו.

תהיות על התפתחות הכתב

יש אנשים שמקדישים את חייהם למחקר היסטורי של התפתחות הכתב, מפשפשים בחרסים, נוברים במגילות, מנסים לגלות מי המציא את הכתב, מי העתיק ממי, וכו'. אבל אני לא אחד מהם.

לי יש תהיה מסוג אחר לגמרי לגבי התפתחות הכתב. כשילד בכיתה אלף מגיע לשליטה מספיק טובה בקריאה וכתיבה של אותיות דפוס, הוא עובר לשלב הבא: כתב. לא, לא כּתב (ktav) עם דגש ב-כּ', אלא כתב (xtav), בלי דגש. פשוט תשאלו ילד בכיתה אלף והוא יגיד לכם. (ולמי שלא רגיל לתעתיק פונטי: x מסמן את הצליל של כ' לא דגושה, או של ח' לא גרונית).

אז מאיפה בא בעצם ה-xtav הזה? זה לא שהילדים לא שומעים את המילה ktav- הם שומעים גם שומעים; והם גם רואים אותה, כתובה ומנוקדת:

ובכל זאת, הם יודעים מה הם לומדים: xtav.

אני מניח שאני לא היחיד שחושב שמערכת חוקי הבג"ד כפ"ת שלמדנו בשיעורי לשון שבורה לגמרי ולא ממש עובדת בעברית המדוברת של ימינו (ולכן צריך להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמוד אותה בבי"ס). לאור זאת, הציפיה הטבעית היא שילדים פשוט "יקפיאו" את הצורה הבסיסית של כל מילה: ובאמת, שום ילד לא יגיד שהוא משחק be-xadur (בכדור) אלא be-kadur (בכּדור); וכד'. אבל "כתב" לא עובד ככה: הילדים רואים ושומעים את המילה ktav, אבל אותה הם דווקא לא "מקפיאים". יכול להיות שהשרידים שעוד כן קיימים (בדיבור) לחוקי הבג"ד כפ"ת מצליחים להשיג מטרה אחת בלבד: לעשות לילדים סלט בראש. נכון, הם שומעים (ורואים) ktav, אבל גם bi-xtav (כמו בשער החוברת). למרבה הצער, הילדים לא יכולים להגיע למסקנה פשוטה כמו "לא ייתכן x/f/v בראש מילה" כשהם שומעים מילים כמו xatul, xaver, xnun או vered (שאי אפשר לצפות שילד בכיתה א' יידע שהן מתחילות דווקא ב-ח' וב-ו' ולא ב-כ' וב-ב'); ואם מתעקשים על מילים שמתחילות ב-כ' או ב-פ, אז גם xrom (כרום), fisfus (פיספוס) או floc (פלוץ). והמסקנה הבלתי נמנעת עבור הילדים, שבסה"כ מנסים לעשות קצת סדר בבלגן: אין כאן שום חוקיות. או במינוח המדעי המקובל: סמטוחה.

ועדיין, אם הם שומעים ktav אז למה להם בעצם להפוך את זה ל-xtav? יש שני סוגי הסברים שעולים בדעתי. ההסבר הראשון הוא שבפועל המקביל הם שומעים גם k וגם x: מצד אחד יש את katav/katavti וכו', ומהצד השני יש lixtov/tixtevu. ואולי מסיבה כלשהי (שאין לי מושג מהי) ה-x נתפס אצל הילדים כצורה הבסיסית (והסבר דומה אולי יעבוד גם לגבי מילים כמו ftax/ptax). וההסבר השני הוא שאולי יש כאן תהליך פונולוגי שקשור למבנה ההברה, שבעברית המודרנית (בניגוד לעברית של שיעורי לשון בבי"ס) יכולה בקלות להכיל רצף של 2 או יותר עיצורים בתחילתה; ובמקרה כזה, לשפות רבות יש "העדפות" בדבר רצף "טוב" יותר או פחות.

מה הכיוון הנכון להסבר? אין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או אולי הסבר יותר מוצלח, אני אשמח לשמוע.

בניגוד לתיאוריה הבלשנית, ב"הארץ" שוב מפרסמים שטויות

ושוב, כתבה ב"הארץ" שטוענת טענות מרחיקות לכת לגבי שפה ובלשנות, ובעצם לא מראה שום דבר מעבר לכך שלכותב אין שום מושג על מה הוא מדבר. הייתי כותב כאן תגובה, אבל עידן לנדו כבר עשה את זה, ובצורה הרבה יותר מעמיקה ומפורטת ממה שאני הייתי מצליח. התקציר: אין שום קשר.

אבל בואו נסתכל על הצד החיובי בעניין: אם מישהו חושב שכדי להפוך דיווח על בבונים שלומדים לזהות דפוסים מופשטים למשהו מעניין ומושך צריך להפוך את זה לטענה על הבלשנות הגנרטיבית, כנראה שמצבנו הרבה יותר טוב משחשבתי. ואפשר אולי לנסות להרחיב את השיטה לתחומים נוספים; הנה כמה כותרות לדוגמא:

"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, מחירי העגבניות עלו בחודש האחרון ב-70%"
"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, הממשלה החליטה לא לעשות שום דבר מועיל"
"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, תזונה צמחונית מפחיתה סיכון לסרטן המעי הגס"
"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, מזג האוויר יישאר ללא שינוי עד סוף השבוע"

כן, בהחלט הרבה יותר מעניין.

ללמוד בלשנות: בשביל הכסף, לא?

בדיחה קבועה בין בלשנים או סטודנטים לבלשנות היא שבחרנו לעסוק בבלשנות בשביל הכסף. כמו שאר התחומים במדעי הרוח, בלשנות לא בדיוק נחשבת לתחום שמתעשרים ממנו; מי שבא, בא בעיקר כי זה מעניין אותו. ולשאלת האמא היהודיה, "אבל ממה תתפרנס?", עונים בד"כ בהתחמקות כזו או אחרת, או עם איזכור של תחומים "סקסיים" כמו בלשנות חישובית או משהו כזה.

והנה פתאום, במסגרת הכנת מצגת על בלשנות ליום הפתוח בבר אילן שייערך מחר ומחרתיים (1-2.2.2012), התגלגלתי לדף שערער את כל השקפת עולמי על הבלשן העני אך מאושר: לפי הכתבה הזו, בעלי תואר ראשון בבלשנות משתכרים בסופו של דבר יותר מאשר בעלי תואר ראשון במנהל עסקים: "Students who major in linguistics, biology, fashion design, literature, urban planning, food science and philosophy are among those that make more money than business majors.". מאיפה הנתונים המפתיעים האלה? פשפוש נוסף הוביל אותי לדף באתר של חברת PayScale, שמתמחה באיסוף נתונים על מקצועות שונים. ולפי הטבלה שלהם, החציון של ההכנסה השנתית (בארה"ב) של בוגרי בלשנות באמצע הקריירה גבוה ב-200 דולר שלמים מזה של בוגרי עסקים. ואולי כדי לשכנע אותי שזה לא שהם טעו בהגדרת המונח Linguistics, מסתבר שגם בוגרי פילוסופיה או ספרות במצב טוב. (בעוד שבאופן לא מפתיע, כל המקצועות הטיפוליים במצב עגום, לא רק בארץ אלא גם בארה"ב).

אז מה ההסבר לנתון המאד לא צפוי הזה? אפשר כמובן לעיין בדף המעודכן באתר של האגודה האמריקאית לבלשנות, ה-LSA, שמפרט בין השאר תחומי עיסוק אפשריים לבוגרי בלשנות; אפשר גם לראות את רשימת תחומי העיסוק בפועל של בוגרי אנגלית באתר PayScale, שמצביעה במובהק על אחוז גבוה מאד של כאלה שעוסקים בסופו של דברים בתחומים שקשורים לכתיבה, עריכה והוצאה לאור (לא הצלחתי למצוא רשימה מקבילה לבלשנות); אבל מעבר לכל זה הייתי מציע לצאת מהקופסא ולקרוא את הכתבה הזו מ"TheMarker", שאותה הייתי מגדיר כקריאת חובה לכל מי ששוקל ללמוד מקצוע "לא מעשי".

עריכה: והנה קישור לעדות אישית של עוד מישהו שלמד בלשנות ולא נשאר רעב ללחם.

עריכה (28.9.2012): הנה עוד כתבה בנושא דומה – הפעם, על גיוס לגוגל של אלפי בעלי בעלי תארים במדעי הרוח, ועל כמה שדוקטורט במדעי הרוח זו השקעה טובה.

ואם סוף סוף אני כבר כותב כאן בבלוג, שתי התייחסויות קצרצרות לדברים אחרים:

כתבה ב"הארץ" על שפת ההוראה באוניברסיטאות: אנחנו במחלקה לבלשנות וספרות אנגלית בבר אילן מלמדים בלשנות באנגלית (הרבה יותר משאנחנו מלמדים על אנגלית), ורואים בזה חלק חשוב מההכשרה של הסטודנטים – גם אלה שימשיכו בעולם האקדמי וגם אלה שלא (מה שמתקשר שוב לעניין הפרנסה של בוגרי בלשנות).
כתבה ב"הארץ" על שינויים בשפה "מלמטה", והמקור (המפורט יותר) מה-New York Times: מעולם לא התיימרתי להבין משהו בסוציולינגוויסטיקה, כך שהרבה מה להגיד על זה אין לי, פרט לכך שנחמד לראות כתבה על בלשנות שמצטטים בה בלשנים אמיתיים ושלא נראית כמו גיבוב של שטויות….

מיהו חומסקיאני?

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא".

להמשיך לקרוא

אין זמן, אבל בעצם יש

אי שם במזרח התיכון, חי לו שבט מבודד שבשפה שלו אין ביטוי שמקביל ל-Here we go again. אם היה, הייתי פותח בו את הפוסט הזה. כי כמו שקורה במחזוריות של אחת לכמה חודשים, מתפרסם לו בעיתונות דיווח על שבט כלשהו באמזונס שבשפתו אין דרך לבטא ??? (השלם את החסר). בד"כ הפרסום הזה מצטט באופן עמום איזה מחקר אקדמי; ובד"כ אין ממש קשר בין מה שהמחקר האקדמי עצמו טוען לבין הסיפורים הרומנטיים בעיתון.

אז הפעם מדובר בדיווחים על שפה בשם Amondawa, שלפי העיתונים אין בה שום דרך לבטא מושגי זמן.

להמשיך לקרוא

של מי הלמבדה הזאת?

עבר כבר יותר משבוע מאז שנתקלתי בשיר המקסים הזה שאמור לגרום לכל בלשן או סטודנט לבלשנות לחייך מאוזן לאוזן (ולמי שרוצה, הנה המילים); סוגריים מרובעים ותכוניות מעולם לא נשמעו כ"כ רומנטיים.

להמשיך לקרוא

מוצא השפה האנושית.. אולי

הנה נושא שההגיון אומר שאסור לי לכתוב עליו, כי הוא נמצא בתפר בין כמה תחומים שבאף אחד מהם אני לא ממש מבין: בלשנות היסטורית, פונטיקה, טיפולוגיה לשונית ומודלים הסתברותיים. אבל לאור השטויות שכבר נכתבו על הנושא, הרבה יותר גרוע זה כבר לא יהיה.

אז כמו שאולי כבר קראתם בעתונים, מחקר חדש של חוקר בשם קוונטין אטקינסון מצא קשר בין עושר הפונמות בשפה לבין המרחק הגיאוגרפי שלה מאפריקה. וכמו שעיתונים אוהבים לעשות, המסקנות הזהירות והלא-חד-משמעיות של המחקר כבר הפכו בעיתונים לאמירה נחרצת: "מוצא כל השפות מאפריקה"

להמשיך לקרוא

בלי שמות

אז איך לקרוא לשפה שלנו, "עברית" או "ישראלית"? כבלשן גנרטיבי, דעתי מאד פשוטה: Frankly, my dear, I don't give a damn.

עוד סיבוב בויכוח סביב שמה של השפה שאנחנו מדברים היום: הפעם, צביה ולדן וגיא דויטשר ב"הארץ" מציגים טיעונים בעד השם "עברית". קשה לחשוב על עוד שאלה הקשורה לשפה שעוררה כאן כזו מידה של עניין בציבור ובתקשורת כמו השאלה העמוסה במטען רגשי (ואידיאולוגי) של שם השפה.

אז קודם כל, כדי להסיר ספקות: לא, אני לא מתכוון להביע כאן עמדה בעד או נגד השם "ישראלית". אמנם אני באופן אישי משתמש בשם "עברית מודרנית", אבל הייתי יכול לחיות גם עם "ישראלית", "עברית ישראלית", "בונגינית", "סיצפנוזית" או כל שם אחר שתמציאו, כל עוד כולנו יודעים על איזו שפה אנחנו מדברים. למעשה, העמדה שאני מעוניין להביע בנושא זה היא עמדה בזכות העדר עמדה; Frankly, my dear, I don't give a damn.

להמשיך לקרוא

בלשנות גנרטיבית עברית: שני ספרים חדשים

ספרים שמוקדשים לחקר השפה העברית במסגרת הגישה הגנרטיבית הם לא דבר נפוץ. למרבה השמחה, שני ספרים חדשים שיצאו לפני כחודש הופכים את הנישה הזו לטיפה פחות זנוחה.

הספר הראשון, שפונה לקהל רחב יחסית של אנשים שמתעניינים בשפה (ולאו דווקא לבעלי השכלה פורמלית בבלשנות), הוא הספר "בלשנות עברית תאורטית" שערכה גליה חטב. הספר נפתח בשני פרקים כלליים (אחד מאת טניה ריינהרט, שנפטרה באופן פתאומי לפני קרוב לשנתיים ושהספר מוקדש לזכרה; והשני מאת טל סילוני), שנועדו להציג כמה מעקרונות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית, ואחריהם עוד 11 פרקים שנכתבו ע"י בלשנים שונים (שאני שמח להיות אחד מהם). הרעיון מאחורי הספר, בדומה לרעיון מאחורי הבלוג הזה, הוא לאפשר לקהל גדול ככל האפשר של קוראים להחשף לבלשנות המודרנית דרך מבחר של דוגמאות של ניתוח בלשני מודרני. אולי מה שמדגים יותר מכל את הצורך בספר מסוג זה הוא העובדה שבהוצאת "מאגנס" בחרו להדפיס על הכריכה הקדמית, מעל לשם הספר, את המילים "מאגנס – לשון"; נראה שכדי שתהיה קטגוריה "מאגנס – בלשנות" יש צורך בקצת יותר מאשר ספר אחד. באתר ההוצאה אפשר להוריד את תוכן העניינים והמבוא כ-PDF.

הספר השני, שערכתי יחד עם שרון ערמון-לוטם וסוזן רוטשטיין, נקרא Current Issues in Generative Hebrew Linguistics והוא יצא לאור בחו"ל בהוצאת John Benjamins. בניגוד לספר הראשון, מדובר בספר שפונה לקהל של קוראים בעלי רקע בבלשנות גנרטיבית. הספר כולל פרק מבוא ועוד 14 פרקים, שעוסקים בנושאים שונים בתחביר, פונולוגיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה והלכסיקון. למרות שבשנים האחרונות מתפרסמים הרבה מאד מאמרים שעוסקים בשפה העברית המודרנית, יש משהו מעניין במספר כה גדול של מאמרים שעוסקים באותה שפה שמרוכזים לספר אחד, מה שנותן פרספקטיבה מעט "הוליסטית".

וחזרה לבלוג: אחרי תקופה ארוכה שבה לא היה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה שבחודשים הקרובים אוכל שוב למצוא את הזמן לכתוב פה בתדירות יותר גבוהה מבשנה החולפת.