קטגוריה: פסיכולינגוויסטיקה

כן, זה אני. אני לא יודע אם חזרתי, אבל אני לפחות עושה נסיון. מאז שהבלוג הזה הפך לרדום, קיבלתי לא מעט פניות מקוראים שביקשו ממני לחזור לכתוב; אז תודה לכולם, טוב לדעת שיש מי שטורח לקרוא, ואני אעשה כמיטב יכולתי. מכיוון שהבעיה העיקרית היא זמן (או העדרו), אני מניח שהנטיה תהיה לפוסטים קצרים יותר מבעבר. אבל אל תתפסו אותי במילה.

1. אדם מת רץ במרתון; המרתון התמוטט במהלך הריצה.
2. אחד מרצי המרתון מת; המרתון התמוטט במהלך הריצה.

העובדה שאפשר לפרש את צירוף הזיקה "שהתמוטט במהלך הריצה" כמתאר את המרתון נובעת מהעובדה הפשוטה ש"מרתון" הוא שם עצם שכל מה שמפריד בינו לבין צירוף הזיקה הוא שם עצם נוסף, "ת"א", שיוצר איתו צירוף סמיכות (למעשה, אפשר לתהות אם אין כאן משמעות נוספת, שבה צירוף הזיקה מתאר את ת"א; אני מניח שזה נפסל בגלל שהמילה "תל אביב", כמו שמות ערים אחרות, היא משום מה נקבה).

לגבי דו המשמעות הנוספת, בתחילת הכותרת ("מת רץ"), זו תוצאה של "קונספירציה" בין מספר פרטים מקריים:

– המילה "מת" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם תואר (שנגזר כנראה מהפועל בהווה)
– שמות תואר בעברית יכולים להופיע ללא שם עצם בעמדות שבד"כ דורשות שמות עצם (או צירופים שמניים); אפשר לטעון שבמקרים האלה, שם התואר משמש למעשה כשם עצם
– המילה "רץ" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם עצם
– עברית מאפשרת (בכפוף למגבלות מסוימות) גם את סדר המילים נושא-פועל וגם את הסדר פועל-נושא

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הפסיכו-בלשנית התיאורטית: באיזה שלב בקריאת הכותרת אנחנו כבר יודעים (עם או בלי להיות מודעים לכך) מה הניתוח הנכון, ואיך בעצם אנחנו מגיעים לזה? בספרות על עיבוד משפטים יש שתי גישות מרכזיות: לפי הגישה המודולרית, כשאנחנו קוראים משפט אנחנו מפעילים בשלב ראשון רק שיקולים תחביריים, ומחפשים ניתוח תחבירי שעונה על כל תנאי התחביר; רק בשלב מאוחר יותר מופעלים שיקולים סמנטיים ושיקולי ידע העולם, שעשויים להוביל אותנו לפסול את הניתוח הראשוני. הגישה הנגדית טוענת ששיקולי משמעות מופעלים בו זמנית עם השיקולים התחביריים, ולא רק בשלב מאוחר יותר.

לפי הגישה הראשונה, אם בחרנו בשלב ראשון לנתח את המילה "מת" כתואר/שם עצם, לפי חוקי התחביר נוכל להמשיך ולבנות ניתוח למשפט כולו, אבל זה יהיה ניתוח בלתי סביר בעליל; לפי גישה זו, רק בסוף קריאת המשפט נפעיל את השיקולים הסמנטיים ונבין שטעינו בניתוח. אם, לעומת זאת, נבחר להתחיל מלנתח את "מת" כפועל, נוכל להגיע מיד לניתוח הנכון גם בלי להפעיל שיקולים סמנטיים.

לפי הגישה השניה, לעומת זאת, אם נתחיל מהניתוח השגוי של "מת" כתואר/שם עצם, נוכל להבין שמשהו לא בסדר כבר אחרי המילה השניה (כי מתים לא נוהגים לרוץ), וכבר בשלב זה נוכל לתקן את הניתוח.

אז איזה מודל מתאר טוב יותר את התוצאות? קשה לדעת בלי לבדוק בצורה שיטתית את אופן הקריאה של מדגם גדול מספיק של קוראים. למעשה יש לא מעט מחקרים שכללו ניסויים מהסוג הזה בדיוק, שבדקו השפעות של סבירות (plausibility) על תהליך העיבוד; התוצאות, כמו בכל מדע רציני, לא ממש עקביות…