נושא דקדוקי אצל חרשים מלידה

לפני שנדון בכמה מממצאי המחקר, יש צורך במעט רקע תיאורטי.

גישות דקדוקיות מסורתיות מגדירות לעתים את נושא המשפט בתור "מבצע הפעולה" או "מי שהמשפט מדבר עליו". הגדרות סמנטיות או פרגמטיות מסוג זה הן בעייתיות מבחינות רבות. למשל, במשפט כמו "הכד נשבר", לא ניתן לומר שהכד הוא מבצע הפעולה, למרות שזהו נושא המשפט; ובמשפט כמו "מקס אוהב את רוזה", לא ניתן לקבוע על מי מדבר המשפט, על מקס או על רוזה, מבלי לדעת מהו ההקשר (השוו למשל את השימוש במשפט זה בתשובה לשאלה "מי אוהב את רוזה?", או בתשובה לשאלה "את מי מקס אוהב?"). לכן, מקובל להבחין בין המושג הפרגמטי topic ("נושא הדיון"), לבין המושג התחבירי "נושא" (subject), שהגדרתו מתבססת רק על מאפיינים של מבנה המשפט. גם אם לעתים קרובות קיימת העדפה ליצור משפטים שבהם נושא הדיון מופיע בעמדה התחבירית של הנושא, הדבר אינו הכרחי, ולכן לא ניתן לזהות את הנושא הדקדוקי עם נושא הדיון.

הקושי להגדיר "נושא דקדוקי" באופן פשוט וישיר נובע מכך ש"נושא" הוא למעשה מושג תיאורטי מופשט, שהגדרתו המדויקת מתבססת על תיאוריה שלמה בדבר מבנה המשפט. גישות מודרניות (ובעיקר גישות גנרטיביות) מזהות עמדה מסוימת במשפט כעמדה שהרכיב שנמצא בה הוא הנושא; עמדה זו נקבעת לאו דווקא לפי סדר המילים הגלוי במשפט (למשל, הנושא הוא לא בהכרח הדבר הראשון במשפט), אלא מתבססת על קיום מעין "שלד" אבסטרקטי שקובע עמדות שלתוכן ניתן (או חובה) לשבץ רכיבים. יחד עם זאת, למרות שהנושא אינו מוגדר על-סמך סדר המילים במשפט, במקרים רבים סדר המילים מהווה אינדיקציה לזהות הנושא, דבר שהוא מעין "תופעת לוואי" של מאפיינים אחרים של תחביר המשפט.

הרכיב שמופיע בעמדת הנושא מאופיין בד"כ במספר תכונות תחביריות, כגון:

(1) הילד אכל את העוגה.
(2) הכלב מעריץ את הילד.
(3) הרוח הפחידה את הילדים.

בכל אחד מהמשפטים הללו ישנם שני ארגומנטים, ובכל משפט ישנה רק אפשרות אחת למפות את הארגומנטים לעמדות תחביריות. לא ניתן, למשל, לייצג את אותה משמעות ע"י מיפוי הפוך של הארגומנטים לעמדות:

(4) העוגה אכלה את הילד.
(5) הילד מעריץ את הכלב.
(6) הילדים הפחידו את הרוח.

מהשוואה של משפטים (1) ו-(4) ניתן אולי להסיק שנושא המשפט חייב להיות מבצע הפעולה, כמו בהגדרה המסורתית של "נושא"; אלא ששאר המשפטים מראים שהכללה זו אינה מספקת: במשפט (2), למשל, לא מדובר בפעולה שמבצע הנושא, אלא במצב שאין לו "מבצע". גם הכללות פשוטות אחרות שניתן להעלות על הדעת, כמו שבמשפט שאחד הארגומנטים שבו הוא אנושי והשני אינו אנושי הארגומנט האנושי חייב להיות הנושא, אינן עומדות במבחן המציאות, כפי שמדגימים משפטים (3) ו-(6).

חשוב לראות, עם זאת, שקביעת סדר הארגומנטים אינה מקרית או שרירותית. האם ייתכן, למשל, פועל שמשמעותו הבסיסית דומה לזו של הפועל "לאכול", אלא שעבורו בחירת הנושא תהיה שונה מבפועל "לאכול", כך שהמשמעות של משפט (1) תיוצג עם פועל זה כמו במשפט (4)? התשובה לכך היא שלילית: לא רק בעברית, אלא במגוון רחב מאד של שפות ממשפחות שונות לחלוטין, נמצא שמיפוי הארגומנטים לעמדות הוא קבוע ושיטתי: בהנתן משמעותו הבסיסית של פועל, ניתן לנבא בדיוק איזה מן הארגומנטים ישמש כנושא.

מה אם כן קובע מה יהיה נושא המשפט? מקובל לחלק את סוגי הארגומנטים האפשריים של הפועל למספר קטגוריות הידועות בשם "תפקידים תמטיים". קיימות וריאציות רבות על אופן החלוקה והגדרת התפקידים השונים, ולכן נסתפק פה בהצגת התפקידים וההגדרות שמניח המאמר על החרשים:

לפי הגדרות אלה, למשל, הנושא והמושא של הפועל "לאכול" הם בעלי התפקידים התמטיים Agent ו-Patient; הנושא של "לפחד" הוא Experiencer; וכד'. (יש לציין שהגדרת תפקיד ה-Theme שניתנה לעיל, המבוססת על ההגדרה שבמאמר, הינה הגדרה שנויה במחלוקת; למשל, בלשנים רבים יגדירו את תפקידו של המושא של פועל כמו "להעריץ" כ-Theme, דבר שאינו מתיישב עם ההגדרה שדורשת שתפקיד זה יתאר ארגומנט דומם).

בהנתן חלוקה מסוג זה, ניתן לראות שקיימת שיטתיות באופן שבו התפקידים השונים ממופים לעמדות תחביריות. למשל, ההכללות הבאות מתארות חלק מכללי המיפוי:

מערכת המיפוי של תפקידים תמטיים לעמדות מתוארת לעתים כ"היררכיה תמטית", אם כי האפיון המלא והמדויק הוא כפי הנראה מורכב יותר. קביעת המיפוי על-סמך היררכיה זו אינה האפשרות היחידה שניתן היה להעלות על הדעת; ניתן, למשל, לדמיין שפה שבה תהיה העדפה לארגומנט אנושי כנושא; בהעדר ארגומנט כזה, יועדף ארגומנט חי שאינו אנושי; ואילו ארגומנט דומם ישמש כמושא. היררכיות מסוג זה (animacy hierarchy) אכן ממלאות תפקידים שונים בשפות שונות, אך הן אינן משפיעות באופן ישיר על קביעת המיפוי של ארגומנטים לעמדות תחביריות ועל בחירת הנושא. מיפוי הארגומנטים במשפט נקבע ע"י עקרונות דקדוקיים ספציפיים, המתבססים על התפקידים התמטיים, ועקרונות אלה חוזרים באופן שיטתי בשפות רבות שאין ביניהן שום קשר היסטורי.

המאמר שהוזכר לעיל בדק את המערכת ה"מילולית" של שלושה חרשים מלידה בניקרגואה, שבשל נסיבות חברתיות כאלה ואחרות לא נחשפו מעולם לשפה (כולל שפת סימנים). בהעדר שפה של ממש, התקשורת של הנבדקים עם בני משפחתם הסתכמה במערכת סימנים (ג'סטות) "ביתית", שאין לה דקדוק מגובש ושיטתי; יש להדגיש שלא מדובר במקרה זה בדוברים של שפת הסימנים של ניקרגואה, שנוצרה באופן ספונטני על-ידי קבוצת ילדים חרשים שקובצו יחד בבית-ספר לחרשים, אלא בחרשים מבודדים שכל אחד מהם השתמש במערכת סימנים משלו. חשובה במיוחד העובדה שמערכות הסימנים הללו נוצרו על-ידי החרשים עצמם, ולא נלמדו מהסביבה. המאמר גם מדגיש שהחרשים שנבדקו לא זכו לחינוך פורמלי ולא ידעו לקרוא, כך שגם לשפה כתובה הם לא נחשפו.

ממצאי המחקר מראים שגם ללא חשיפה לשפה קיימת, החרשים נוטים באופן מובהק ליצור מבעים שבהם בחירת הסימן שמופיע בתחילת המבע מצייתת לחוקיות של היררכיה תמטית, באופן שמקביל לחלוטין לאופן שבו דוברי שפות קיימות בוחרים את הנושא הדקדוקי. הנבדקים התבקשו לתאר לבן משפחה סיטואציות שונות שהוצגו להם באופן ויזואלי; בסיטואציות היו מעורבים ארגומנטים בעלי סוגים שונים של תפקידים תמטיים, וההקשרים גוונו כדי לבדוק גם את התלות של סדר הסימנים בהקשר הקודם. כמה מהתוצאות המובהקות שהתקבלו הן:

כלומר, הממצאים תומכים לא רק בכך שמושג הנושא הדקדוקי הוא מולד ולא נרכש, אלא גם בכך שאופן המיפוי של הארגומנטים לעמדות תחביריות (או אופן בחירת הנושא) הוא מולד.

הסתייגות אחת שניתן אולי להעלות בהקשר זה היא שאין דרך לדעת מה היתה תרומתם של בני המשפחה השומעים ליצירת ה"תחביר" של מערכות הסימנים הביתיות הללו (אם כי המאמר מצטט מחקר קודם שמראה שתרומת בני המשפחה במקרים מסוג זה היא קטנה יחסית). מכיוון שאין דרך לבדוק עניין זה עבור המקרים הנתונים, יש מקום לקוות שתוצאות המחקר יאומתו על-ידי השוואה למקרים דומים בחברות שבהן שפת הסביבה היא בעלת מאפיינים אחרים; למשל, בחברה שבה מיקום הנושא בשפה המדוברת אינו בתחילת המשפט, האם יפתחו חרשים מלידה מערכות סימנים שבהן הנושא מופיע בתחילת מבע, בדומה לחרשים מניקרגואה?

למרות ההסתייגות, גם ללא אימות נוסף, העובדה שאפילו במערכת ג'סטות בסיסית וגולמית של אדם שלא נחשף לאף שפה נעשית הבחירה בארגומנט העיקרי של המבע באופן זהה לזה של שפות קיימות מספקת עדות יפה להשערת המולדות, שלפיה ישנם עקרונות מרכזיים ביכולת הלשונית של האדם אשר מועברים באופן תורשתי כחלק מהמטען הגנטי של כל אדם. אחת המטרות המרכזיות של המחקר הבלשני הגנרטיבי היא לזהות מהם אותם מרכיבים מולדים, וכיצד הם מצטרפים לידע הנלמד מהסביבה על-מנת ליצור את כל מגוון השפות האנושיות; מבחינה זו, יש חשיבות רבה למחקר מסוג זה על חרשים מלידה, שמאפשרים "לבודד" את היכולת המולדת מהשפעות הסביבה.