בניגוד לתיאוריה הבלשנית, ב"הארץ" שוב מפרסמים שטויות

ושוב, כתבה ב"הארץ" שטוענת טענות מרחיקות לכת לגבי שפה ובלשנות, ובעצם לא מראה שום דבר מעבר לכך שלכותב אין שום מושג על מה הוא מדבר. הייתי כותב כאן תגובה, אבל עידן לנדו כבר עשה את זה, ובצורה הרבה יותר מעמיקה ומפורטת ממה שאני הייתי מצליח. התקציר: אין שום קשר.

אבל בואו נסתכל על הצד החיובי בעניין: אם מישהו חושב שכדי להפוך דיווח על בבונים שלומדים לזהות דפוסים מופשטים למשהו מעניין ומושך צריך להפוך את זה לטענה על הבלשנות הגנרטיבית, כנראה שמצבנו הרבה יותר טוב משחשבתי. ואפשר אולי לנסות להרחיב את השיטה לתחומים נוספים; הנה כמה כותרות לדוגמא:

  • "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, מחירי העגבניות עלו בחודש האחרון ב-70%"
  • "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, הממשלה החליטה לא לעשות שום דבר מועיל"
  • "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, תזונה צמחונית מפחיתה סיכון לסרטן המעי הגס"
  • "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, מזג האוויר יישאר ללא שינוי עד סוף השבוע"

כן, בהחלט הרבה יותר מעניין.

מיהו חומסקיאני?

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא".

להמשיך לקרוא מיהו חומסקיאני?

בלי שמות

אז איך לקרוא לשפה שלנו, "עברית" או "ישראלית"? כבלשן גנרטיבי, דעתי מאד פשוטה: Frankly, my dear, I don't give a damn.

עוד סיבוב בויכוח סביב שמה של השפה שאנחנו מדברים היום: הפעם, צביה ולדן וגיא דויטשר ב"הארץ" מציגים טיעונים בעד השם "עברית". קשה לחשוב על עוד שאלה הקשורה לשפה שעוררה כאן כזו מידה של עניין בציבור ובתקשורת כמו השאלה העמוסה במטען רגשי (ואידיאולוגי) של שם השפה.

אז קודם כל, כדי להסיר ספקות: לא, אני לא מתכוון להביע כאן עמדה בעד או נגד השם "ישראלית". אמנם אני באופן אישי משתמש בשם "עברית מודרנית", אבל הייתי יכול לחיות גם עם "ישראלית", "עברית ישראלית", "בונגינית", "סיצפנוזית" או כל שם אחר שתמציאו, כל עוד כולנו יודעים על איזו שפה אנחנו מדברים. למעשה, העמדה שאני מעוניין להביע בנושא זה היא עמדה בזכות העדר עמדה; Frankly, my dear, I don't give a damn.

להמשיך לקרוא בלי שמות

בלשנות גנרטיבית עברית: שני ספרים חדשים

ספרים שמוקדשים לחקר השפה העברית במסגרת הגישה הגנרטיבית הם לא דבר נפוץ. למרבה השמחה, שני ספרים חדשים שיצאו לפני כחודש הופכים את הנישה הזו לטיפה פחות זנוחה.

הספר הראשון, שפונה לקהל רחב יחסית של אנשים שמתעניינים בשפה (ולאו דווקא לבעלי השכלה פורמלית בבלשנות), הוא הספר "בלשנות עברית תאורטית" שערכה גליה חטב. הספר נפתח בשני פרקים כלליים (אחד מאת טניה ריינהרט, שנפטרה באופן פתאומי לפני קרוב לשנתיים ושהספר מוקדש לזכרה; והשני מאת טל סילוני), שנועדו להציג כמה מעקרונות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית, ואחריהם עוד 11 פרקים שנכתבו ע"י בלשנים שונים (שאני שמח להיות אחד מהם). הרעיון מאחורי הספר, בדומה לרעיון מאחורי הבלוג הזה, הוא לאפשר לקהל גדול ככל האפשר של קוראים להחשף לבלשנות המודרנית דרך מבחר של דוגמאות של ניתוח בלשני מודרני. אולי מה שמדגים יותר מכל את הצורך בספר מסוג זה הוא העובדה שבהוצאת "מאגנס" בחרו להדפיס על הכריכה הקדמית, מעל לשם הספר, את המילים "מאגנס – לשון"; נראה שכדי שתהיה קטגוריה "מאגנס – בלשנות" יש צורך בקצת יותר מאשר ספר אחד. באתר ההוצאה אפשר להוריד את תוכן העניינים והמבוא כ-PDF.

הספר השני, שערכתי יחד עם שרון ערמון-לוטם וסוזן רוטשטיין, נקרא Current Issues in Generative Hebrew Linguistics והוא יצא לאור בחו"ל בהוצאת John Benjamins. בניגוד לספר הראשון, מדובר בספר שפונה לקהל של קוראים בעלי רקע בבלשנות גנרטיבית. הספר כולל פרק מבוא ועוד 14 פרקים, שעוסקים בנושאים שונים בתחביר, פונולוגיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה והלכסיקון. למרות שבשנים האחרונות מתפרסמים הרבה מאד מאמרים שעוסקים בשפה העברית המודרנית, יש משהו מעניין במספר כה גדול של מאמרים שעוסקים באותה שפה שמרוכזים לספר אחד, מה שנותן פרספקטיבה מעט "הוליסטית".

וחזרה לבלוג: אחרי תקופה ארוכה שבה לא היה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה שבחודשים הקרובים אוכל שוב למצוא את הזמן לכתוב פה בתדירות יותר גבוהה מבשנה החולפת.

בלשנות: לא ממש "מקצוע נעלם"

מי שקורא "הארץ" בטח ראה את הכתבה ביום שישי האחרון על הירידה במספר הסטודנטים במדעי הרוח. אין ספק שמדובר בתופעה ממשית ומדכדכת. יחד עם זאת, הנתונים בכתבה לגבי מספר הבוגרים בבלשנות נראים לי די מפוקפקים.

לפי הכתבה, מספר בוגרי התואר הראשון בבלשנות מדי שנה מתנדנד בערך בין 20 ל-30; הכתבה מייחסת את הנתונים לות"ת. אלא שהמציאות בפועל קצת אחרת. ראשית, חלק גדול מלימודי הבלשנות בארץ מתקיימים במסגרת חוגים לאנגלית, ולכן המספרים שמופיעים תחת הכותרת "שפות וספרויות אחרות" כוללים כנראה גם לא מעט בוגרי בלשנות. אלא שגם זה עוד לא ממש מסביר את המספרים בכתבה. אין לי נתונים מדויקים, אבל אני יכול לציין למשל שבמחלקה לאנגלית בבר-אילן מתקבלים מדי שנה כ-20-25 סטודנטים למגמת בלשנות, ומדובר בחוג שנחשב לקטן בהרבה מהחוג לבלשנות באוניברסיטת ת"א. אם נצרף את החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית (שהניחוש שלי הוא שהנתונים בכתבה מתייחסים משום מה רק אליו), נקבל מספרים גדולים בהרבה מהמספרים שבכתבה.

אז כמובן שהבלשנות רחוקה מלהוות איום על החוגים לכלכלה ומנהל עסקים, אבל עדיין נראה שהצגתה כאחד מתחומי המחקר שהולכים ונעלמים היא טעות גסה. אם מוסיפים לכך את העניין ההולך וגדל בחקר השפה במסגרת תחומי מחקר אחרים (פסיכולוגיה, חקר המוח, בלשנות חישובית וכו'), מתקבלת תמונה הרבה פחות קודרת.

Pirahã: סוף המיתוס?

לא לעתים קרובות קורה ששאלות בלשניות מוצאות את דרכן לעיתונות; אבל כשהשאלה הבלשנית עטופה בעטיפה של סיפור אנתרופולוגי על שבט נידח באמזונס שאין לו מילים למספרים או לצבעים, הן הופכות לאייטם פופולרי בעיתונים (למשל, כאן וכאן) ובבלוגים (למשל, כאן וכאן) ברחבי העולם. וכך הפך מאמר של בלשן בשם דן אוורט לאחד הנושאים החמים ביותר בבלשנות, למרות שהמאמר התפרסם בכלל בכתב עת לאנתרופולוגיה.

להמשיך לקרוא Pirahã: סוף המיתוס?

ג'פרי פולום והנמר

מה קורה כשבלשן בעל שם עולמי יוצא כנגד "תיקון לשון" מיותר? באופן לא ממש מפתיע, מי שגדל על הגישה הנורמטיבית לשפה לא ממש רוצה לשמוע מה יש לבלשנים להגיד בענייני שפה

אחד הפיתויים הגדולים בכתיבה באתר הזה הוא ללגלג על "תיקוני שפה" מגוחכים שבהם אנחנו נתקלים באופן יומיומי כמעט, או על הצורך האובססיבי של אנשים מסוימים לנסות ולכפות "חוקים" שבמקרה הטוב מייצגים מאפיין זניח של השפה בנקודה כלשהי בעבר הרחוק. אני משתדל כמיטב יכולתי להמנע מלשלוח עקיצות לעבר אלה שרואים בעצמם מעין "משטרת לשון" שתפקידה לשמור על הדוברים התמימים מפני שימוש קלוקל בשפת אימם. אלא שלפעמים קשה לעמוד בפיתוי. השבוע, כשקראתי את הפוסט המצחיק להפליא של ג'פרי פולום ב-language Log, היה לי ברור שאני חייב לנצל את הבמה הזו כדי להריע לפולום.

להמשיך לקרוא ג'פרי פולום והנמר

מה בלשנים לא עושים?

אחת הסיבות העיקריות שהובילו אותי להקים את האתר הזה היא העובדה שכל-כך מעט אנשים באמת יודעים מה זו בלשנות – מה שלא מונע מאחוז גבוה מאד מבין אלה שלא יודעים להיות משוכנעים שהם דווקא כן יודעים, ולא רק זה, אלא שהם גם יודעים יותר טוב מכולם כל מה שצריך לדעת לגבי השפה שאנחנו מדברים בה. שלוש כתבות שפורסמו ברשת בשבועות האחרונים דנות בטעויות מסוג זה.

להמשיך לקרוא מה בלשנים לא עושים?

בזרזירית זה נשמע יותר טוב

מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature טוען שלזרזיר המצוי יש יכולת ללמוד מבנים תחביריים המוגדרים על-ידי אחת התכונות המהותיות ביותר של השפה האנושית: רקורסיה. האם זה אומר משהו על היכולת הלשונית של האדם?

להמשיך לקרוא בזרזירית זה נשמע יותר טוב

הספר Syntax של אנדרו קרני

קיימים כיום לא מעט ספרי לימוד לתחביר, ואחד הנגישים והקריאים שבהם הוא הספר Syntax של אנדרו קרני. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 2002, וכעת מתפרסמת באינטרנט טיוטא למהדורה השניה, שתצא לאור ב-2006. עד לחודש מאי 2006, ניתן להשתמש בטיוטא זו באופן חופשי, וזו הזדמנות מצוינת למי שרוצה להכיר את הבסיס למסגרת התחבירית הידועה כ"תחביר גנרטיבי".

להמשיך לקרוא הספר Syntax של אנדרו קרני