Pirahã: סוף המיתוס?

לא לעתים קרובות קורה ששאלות בלשניות מוצאות את דרכן לעיתונות; אבל כשהשאלה הבלשנית עטופה בעטיפה של סיפור אנתרופולוגי על שבט נידח באמזונס שאין לו מילים למספרים או לצבעים, הן הופכות לאייטם פופולרי בעיתונים (למשל, כאן וכאן) ובבלוגים (למשל, כאן וכאן) ברחבי העולם. וכך הפך מאמר של בלשן בשם דן אוורט לאחד הנושאים החמים ביותר בבלשנות, למרות שהמאמר התפרסם בכלל בכתב עת לאנתרופולוגיה.

המאמר של אוורט עוסק בשפה בשם פיראניה, שמדברים אותה לכל היותר כמה מאות אנשים ביערות הגשם של ברזיל. לטענת אוורט, שפה זו שונה מכל שאר השפות האנושיות במספר צורות:

– אין בה מבנים רקורסיביים; כלומר, אין בה אפשרות ליצירת מבנים תחביריים שכוללים בתוכם מבנים נוספים מאותו סוג (כמו, למשל, משפט משועבד בתוך משפט ראשי)
– אין בה מילים לצבעים
– אין בה מילים למספרים או לכמתים כמו "כל"

מבין הטענות הללו, הטענה המסקרנת ביותר מנקודת מבט בלשנית היא הטענה בדבר העדר מבנים רקורסיביים. כל שפה אנושית מוכרת כוללת אפשרות לרקורסיה. למשל, בעברית ניתן:

– לשעבד משפט בתוך משפט מורכב: "דן אמר שרינה חשבה שיוסי שכח שהילדים עייפים."
– לשעבד צירוף שמני בתוך צירוף שמני: "הזנב של הכלב של השכן"
– לשעבד צירוף יחס בתוך צירוף יחס: "בתוך הספר עם הסיפור על הארנב"
– לחבר כל סוג של צירוף עם צירוף נוסף מאותו סוג ליצירת צירוף גדול יותר מאותו סוג: "ילד וילדה", "אכל עוגה ושתה קפה", וכו'.

בלשנים רבים, ביניהם נועם חומסקי, טוענים שתכונת הרקורסיה היא אחד המאפיינים המרכזיים של היכולת הלשונית המולדת המשותפת לכל בני האדם, הידועה בשם (המטעה במקצת) "דקדוק אוניברסלי". מסיבה זו, טענתו של אוורט שבשפת הפיראניה לא ניתן ליצור מבנים רקורסיביים עוררה עניין רב בקרב בלשנים, כמו גם בקרב לא-בלשנים שראו בטענה זו הפרכה להיפותזת היכולת הלשונית המולדת. גם הטענות האחרות של אוורט עוררו עניין רב, אם כי פחות בקרב בלשנים, שמתעניינים יותר בתכונות הדקדוק ופחות באוצר המילים של שפה.

אלא שייתכן שה"חגיגה" היתה מוקדמת מדי. לא מזמן פורסמה באתר LingBuzz טיוטת מאמר תגובה מרתק של שלושה בלשנים (אנדרו נווינס, דייויד פזצקי וסילין רודריגז) למאמרו של אוורט; את תגובתם אפשר לסכם בקיצור כ"לא דובים ולא יער". בדבר קיום הרקורסיה בפיראניה, הם טוענים שאוורט פשוט פירש לא נכון את העובדות, ושהנתונים שאוורט עצמו הראה במחקריו השונים מראים ללא צל של ספק שבשפת הפיראניה קיימים מבנים רקורסיביים; חלקם נראים מעט אחרת מאשר בשפות כמו אנגלית, אך מדובר במבנים שמוכרים היטב משפות רבות אחרות. גם העובדה שסוגים ספציפיים של מבנים רקורסיביים אינם קיימים בשפה זו אינה חריגה; מאמר התגובה מראה שגם בשפות "אקזוטיות" כמו גרמנית אין את כל סוגי המבנים הרקורסיביים הקיימים באנגלית. לכן, המסקנה היא שפיראניה אינה שונה באופן מהותי משפות אחרות.

טענה בעייתית אחרת של אוורט עוסקת במקור ה"מוזרות" (לכאורה) של הפיראניה. לטענת אוורט, שפת הפיראניה מוגבלת לעיסוק בחוויות המיידיות של משתתפי השיחה. לכן, למשל, לפי אוורט, העדר המילה "כל" נובע מהעדר היכולת לבטא הכללות שחורגות מעבר לחוויה המיידית. מדובר בטענות אנתרופולוגיות מרחיקות לכת, שוודאי יהיו אנתרופולוגים רבים שיחלקו עליהן; מנקודת מבט בלשנית, מאמר הביקורת של נווינס, פזצקי ורודריגז טוען שמגבלה על תיאור חוויות מיידיות אינה יכולה להסביר תופעה דקדוקית כמו העדר מבנים רקורסיביים. למשל, צירוף שמני רקורסיבי כמו "הכלב עם הכתמים" יכול לשמש כדי לתאר אובייקט שאותו רואה הדובר, ואין בו שום דבר שדורש התייחסות למידע שמחוץ לחוויה המיידית.

כל זה הוא רק קצה הקרחון של הויכוח. בתגובה לביקורות, פרסם עכשיו אוורט טיוטת מאמר תגובה, ובהודעה לרשימת התפוצה Linguist List הוא הזמין את קהילת הבלשנות לכנס בנושא רקורסיה בשפה טבעית. משעמם זה לא יהיה.

2 תגובות בנושא “Pirahã: סוף המיתוס?”

סגור לתגובות.