קריקטורה נחמדה באתר Language log עוסקת ברב-לשוניות. לא מאד מקורי, אבל עדיין חביב.
בהקשר הזה, מעניין לשים לב להבדל בין תפיסת הדו-לשוניות (או רב-לשוניות) בחיי היומיום לבין הפרספקטיבה הבלשנית.
בחיי היומיום, דו-לשוניות היא יכולת מועילה שכולנו שואפים אליה; ובד"כ לא נקרא לאדם דו-לשוני אלא אם כן הוא שולט בשתי שפות (או יותר) ברמה גבוהה. במילים אחרות, העניין בחיי היומיום הוא בחצי הכוס המלאה: בשימוש הנכון שאדם עושה בכמה שפות.
במחקר בלשני, לעומת זאת, הפרספקטיבה היא הפוכה ומתמקדת בחצי הכוס הריקה. כאובייקט למחקר, אדם ששולט בצורה מושלמת בכמה שפות מעניין הרבה פחות מאשר מי שמדגים "הפרעות בין-לשוניות": העברת אלמנטים כאלה ואחרים מהדקדוק (תחביר, מורפולוגיה, פונולוגיה) של שפה אחת לשפה השניה, המתבטאים כשיבוש (שיטתי) בשפה שבה האדם מדבר. כמו שכתבתי כאן, הפרעות כאלה יכולות לתת רמזים חשובים לגבי האופן שבו מיוצג הדקדוק של כל שפה ומידת האוטונומיה של הייצוג של הדקדוקים השונים המאוחסנים במוחו של דובר רב-לשוני. למשל, חוקרים שונים טענו שתופעת ה-code switching, שבה אדם עובר משפה לשפה באמצע משפט, מצייתת למספר עקרונות תחביריים מעניינים לגבי העמדה התחבירית שבה המעבר יכול להתרחש, ומעניין לראות באיזו מידה משפיע התחביר של כל אחת מהשפות על המעבר בין השפות.
בניגוד להרבה דברים אחרים בבלשנות, למחקר בתחום של דו-לשוניות יש לא מעט יישומים מעשיים. למעשה, כל אדם שלומד שפה זרה הוא דו-לשוני (לפי ההגדרה הבלשנית), והבנת התהליכים המעורבים בדו-לשוניות היא בעלת ערך מעשי רב בהוראת שפות. בלשנים תיאורטיים רבים נוטים לעתים לזלזל בתחום הוראת השפות, ובעיקר בשיטות המסורתיות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הידע שצברה הבלשנות התיאורטית בעשרות השנים האחרונות. תחום הדו-לשוניות מספק את אחת ההזדמנויות החשובות יותר לשלב בין ידע תיאורטי ליישום מעשי, ובעידן הזה של "רדיפת" כל מחקר תיאורטי שאינו מביא תועלת מעשית, הבלשנות לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהתחום החשוב הזה.