דו-לשוניות והתפתחות העברית המודרנית

הבלשנות המסורתית מייחסת חשיבות מרכזית לשיוך שפות למשפחות ולבניית "אילן יוחסין" של השפות השונות. לפי העמדה המסורתית, העברית המודרנית היא שפה שמית לכל דבר. לעומת גישה זאת טוען גלעד צוקרמן שהשפה העיקרית המדוברת כיום בישראל (שפה שלה הוא מקפיד לקרוא בשם הפרובוקטיבי במקצת "ישראלית", כדי להבחין אותה מהעברית הקדומה; אני אשתמש להלן בשם המקובל יותר "עברית מודרנית") אינה צאצא ישיר של שפה אחת ויחידה, אלא יש לה מספר "הורים", שהחשובים שבהם הם העברית הקדומה, היידיש והרוסית. חשיבותן של היידיש והרוסית בהקשר זה היא בכך שאלה היו שפות האם של חלק ניכר מבני הדור הראשון של דוברי העברית המודרנית, ובתור שכאלה היתה להן השפעה עצומה על העברית של דוברים אלה. כלומר, צוקרמן מפנה את תשומת הלב לכך שהעברית המודרנית היא תוצאה של אחד ה"ניסויים" הטבעיים הגדולים ביותר בעידן המודרני בתחום של דו-לשוניות (או רב-לשוניות; מטעמי נוחות, אתמקד בהמשך רק בדו-לשוניות).

מהי דו-לשוניות? כל מצב שבו אדם אחד דובר, ברמה זו או אחרת (לאו דווקא ברמת שפת אם), שתי שפות, יכול להקרא "דו-לשוניות". דו-לשוניות מהווה את אחד התחומים החשובים בפסיכולינגוויסטיקה, שכן היא מעוררת שאלות רבות בנושא ייצוג השפה במוחו של הדובר, כמו השאלה האם אצל אדם דו-לשוני קיימות שתי מערכות לשוניות נפרדות לחלוטין, או שישנם חלקים משותפים לשתי המערכות. עיקר העניין הבלשני הוא ב"הפרעות" הנוצרות בשפה השניה בשל גורמים הנובעים מתכונות השפה הראשונה. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן מה שנקרא "מבטא", שהוא ביטוי להחלת כללים ומגבלות של מערכת פונולוגית של שפה אחת על המערכת הפונולוגית של שפה שניה. דוגמאות נוספות להפרעה דו-לשונית ניתן למצוא בכל תחומי השפה – תחביר, סמנטיקה, מורפולוגיה ועוד. העובדה שהדוברים "מעבירים" ביתר קלות מאפיינים מסוימים משפה לשפה מעוררת שאלות כמו מה קובע אילו מאפיינים יועברו ואילו לא, ומדוע קיימים הבדלים בין מאפיינים שונים של השפה בתחום זה.

אין ספק שבני הדור הראשון של דוברי העברית המודרנית היו דו-לשוניים, וקל מאד למצוא דוגמאות למרכיבים של שפות האם שלהם שהועברו אל העברית המודרנית. אם נבחן למשל את מערכת ההגאים של העברית המודרנית, נראה שהיא דומה יותר לזו של הרוסית או היידיש מלזו של העברית הקדומה: מצד אחד, מרבית דוברי העברית כיום אינם הוגים את העיצורים הגרוניים ח' ו-ע' (ואפילו מתקשים להגות עיצורים אלה באופן מכוון), ולעומת זאת נכנסו לשפה העיצורים č, j ו-ž (למשל, במילים כמו צ'ופצ'יק, ג'וק וקילומטראז'; בתהליך השאילה של מילים עם עיצורים אלה משפות אחרות, דוברי העברית המודרנית שומרים על העיצורים ה"זרים", מה שמעיד על כך שדוברי העברית המודרנית רואים בעיצורים אלה חלק שפתם). דוגמא נוספת שמזכיר גלעד צוקרמן היא מבנה ההברה: העברית המודרנית מאפשרת הברות הכוללות רצף של עיצורים בתחילתן (כמו במילים פרי או דבש) ו/או בסופן (כמו במילים נפט או שרימפס); הברות מסוג זה, שהינן נפוצות מאד בשפות סלביות וביידיש, לא היו אפשריות בעברית הקדומה, שבה היה הכרח "לשבור" רצף של עיצורים באמצעות תנועה, הידועה בדקדוק המסורתי כ"שווא נע"; דוברי העברית המודרנית אינם מתקשים בהגיית מילים שאולות כמו "שרימפס" גם ללא הוספת תנועות שישברו את רצפי העיצורים, מכיוון שרצפים מסוג זה הם רצפים אפשריים בעברית המודרנית. בתחום התחביר, ניתן לציין את סדר המילים הבסיסי של העברית המודרנית (נושא-פועל-מושא), השונה מהסדר הבסיסי פועל-נושא-מושא של העברית הקדומה. ההבדלים הללו בין העברית הקדומה לעברית המודרנית מקבלים הסבר מיידי בניתוח שרואה בעברית המודרנית תוצאה של דור דו-לשוני: דוברי העברית המודרנית הראשונים יישמו, במודע או שלא במודע, כללים דקדוקיים של שפות האם שלהם על העברית, וכללים אלה נרכשו על-ידי בני הדור השני וכתוצאה מכך נטמעו לחלוטין בשפה.

נקודת המבט שמעלה גלעד צוקרמן, שמתמקדת בדו-לשוניות, מציבה אם כן שאלות שונות לחלוטין מאלה של הבלשנות ההיסטורית המסורתית לגבי מהותה של העברית המודרנית. מנקודת המבט המודרנית, המתעניינת בהבנת מנגנון השפה האנושי, השאלה האם העברית המודרנית היא שפה שמית או לא היא שאלה שולית, שייתכן שכלל אין לה תשובה חד משמעית (למשל, אם שפה יכולה להיות "צאצא" של מספר שפות שאינן קשורות זו לזו קשר היסטורי). אף-על-פי שאני מסכים עם מרבית הטיעונים שהציג צוקרמן בעימות זה, איני יכול להמנע מתחושת ההחמצה על כך שהוא התמקד בעיקר במתן תשובות אלטרנטיביות לשאלות המסורתיות, ולא במיקוד תשומת הלב לשאלות מודרניות חלופיות. (יש לציין שמדובר בקטע ערוך של כ-20 דקות; ייתכן שחלק מההסתייגויות שלי אינן תקפות לגבי העימות המלא, שאותו לא ראיתי).