על בלשנות והשפה האנושית (עכשיו באריזה חדשה ו-20% פחות מכוערת!)
לא עבר אפילו שבוע מאז שהזכרתי את הגישה הבכיינית לשינוי בשפה וכבר התפרסמה ב"הארץ" דוגמא לתפארת מדינת ישראל. באמת שהתלבטתי אם לטרוח ולהגיב על הטור הזה של צפי סער, עד שבא בן לי וולק והתנדב לעשות את העבודה המלוכלכת ב"דגש קל". אז למי שלא קרא, אני ממליץ על ביקור ב"דגש קל" לקבלת מנת שפיות קטנה.
אז כן, אהבתי, וגם רציתי להוסיף עוד קצת לגבי "היעלמות" ההווה.
להמשיך לקרוא עבר על תנאיהנה נושא שההגיון אומר שאסור לי לכתוב עליו, כי הוא נמצא בתפר בין כמה תחומים שבאף אחד מהם אני לא ממש מבין: בלשנות היסטורית, פונטיקה, טיפולוגיה לשונית ומודלים הסתברותיים. אבל לאור השטויות שכבר נכתבו על הנושא, הרבה יותר גרוע זה כבר לא יהיה.
אז כמו שאולי כבר קראתם בעתונים, מחקר חדש של חוקר בשם קוונטין אטקינסון מצא קשר בין עושר הפונמות בשפה לבין המרחק הגיאוגרפי שלה מאפריקה. וכמו שעיתונים אוהבים לעשות, המסקנות הזהירות והלא-חד-משמעיות של המחקר כבר הפכו בעיתונים לאמירה נחרצת: "מוצא כל השפות מאפריקה"
יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.
אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"
יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.
אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"
יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.
כותרת רב-משמעית מ"הארץ", "מת רץ במרתון ת"א שהתמוטט במהלך הריצה", מעלה שאלות לגבי תהליך העיבוד של משפטים וחלוקת העבודה בין הרכיב התחבירי לרכיב הסמנטי והפרגמטי בעיבוד משפטים. וגם משהו על משחק מילים שאף אחד לא כתב.
כן, זה אני. אני לא יודע אם חזרתי, אבל אני לפחות עושה נסיון. מאז שהבלוג הזה הפך לרדום, קיבלתי לא מעט פניות מקוראים שביקשו ממני לחזור לכתוב; אז תודה לכולם, טוב לדעת שיש מי שטורח לקרוא, ואני אעשה כמיטב יכולתי. מכיוון שהבעיה העיקרית היא זמן (או העדרו), אני מניח שהנטיה תהיה לפוסטים קצרים יותר מבעבר. אבל אל תתפסו אותי במילה.
אז מאיפה מתחילים (שוב)? אין כמו לצטט כותרות תמוהות מהעיתון, ולמרבה הצער הכותרת שלא יכולתי שלא להיטפל אליה הפעם היא כותרת לא עליזה במיוחד מ"הארץ": "מת רץ במרתון ת"א שהתמוטט במהלך הריצה". כמה משמעויות לא סבירות (חוץ מהמשמעות האמיתית) יש למשפט הזה? אני מצאתי שתיים:
1. אדם מת רץ במרתון; המרתון התמוטט במהלך הריצה.
2. אחד מרצי המרתון מת; המרתון התמוטט במהלך הריצה.
העובדה שאפשר לפרש את צירוף הזיקה "שהתמוטט במהלך הריצה" כמתאר את המרתון נובעת מהעובדה הפשוטה ש"מרתון" הוא שם עצם שכל מה שמפריד בינו לבין צירוף הזיקה הוא שם עצם נוסף, "ת"א", שיוצר איתו צירוף סמיכות (למעשה, אפשר לתהות אם אין כאן משמעות נוספת, שבה צירוף הזיקה מתאר את ת"א; אני מניח שזה נפסל בגלל שהמילה "תל אביב", כמו שמות ערים אחרות, היא משום מה נקבה).
לגבי דו המשמעות הנוספת, בתחילת הכותרת ("מת רץ"), זו תוצאה של "קונספירציה" בין מספר פרטים מקריים:
– המילה "מת" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם תואר (שנגזר כנראה מהפועל בהווה)
– שמות תואר בעברית יכולים להופיע ללא שם עצם בעמדות שבד"כ דורשות שמות עצם (או צירופים שמניים); אפשר לטעון שבמקרים האלה, שם התואר משמש למעשה כשם עצם
– המילה "רץ" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם עצם
– עברית מאפשרת (בכפוף למגבלות מסוימות) גם את סדר המילים נושא-פועל וגם את הסדר פועל-נושא
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הפסיכו-בלשנית התיאורטית: באיזה שלב בקריאת הכותרת אנחנו כבר יודעים (עם או בלי להיות מודעים לכך) מה הניתוח הנכון, ואיך בעצם אנחנו מגיעים לזה? בספרות על עיבוד משפטים יש שתי גישות מרכזיות: לפי הגישה המודולרית, כשאנחנו קוראים משפט אנחנו מפעילים בשלב ראשון רק שיקולים תחביריים, ומחפשים ניתוח תחבירי שעונה על כל תנאי התחביר; רק בשלב מאוחר יותר מופעלים שיקולים סמנטיים ושיקולי ידע העולם, שעשויים להוביל אותנו לפסול את הניתוח הראשוני. הגישה הנגדית טוענת ששיקולי משמעות מופעלים בו זמנית עם השיקולים התחביריים, ולא רק בשלב מאוחר יותר.
לפי הגישה הראשונה, אם בחרנו בשלב ראשון לנתח את המילה "מת" כתואר/שם עצם, לפי חוקי התחביר נוכל להמשיך ולבנות ניתוח למשפט כולו, אבל זה יהיה ניתוח בלתי סביר בעליל; לפי גישה זו, רק בסוף קריאת המשפט נפעיל את השיקולים הסמנטיים ונבין שטעינו בניתוח. אם, לעומת זאת, נבחר להתחיל מלנתח את "מת" כפועל, נוכל להגיע מיד לניתוח הנכון גם בלי להפעיל שיקולים סמנטיים.
לפי הגישה השניה, לעומת זאת, אם נתחיל מהניתוח השגוי של "מת" כתואר/שם עצם, נוכל להבין שמשהו לא בסדר כבר אחרי המילה השניה (כי מתים לא נוהגים לרוץ), וכבר בשלב זה נוכל לתקן את הניתוח.
אז איזה מודל מתאר טוב יותר את התוצאות? קשה לדעת בלי לבדוק בצורה שיטתית את אופן הקריאה של מדגם גדול מספיק של קוראים. למעשה יש לא מעט מחקרים שכללו ניסויים מהסוג הזה בדיוק, שבדקו השפעות של סבירות (plausibility) על תהליך העיבוד; התוצאות, כמו בכל מדע רציני, לא ממש עקביות…
ולסיום, אם אנחנו כבר בענייני מוות, הנה ציוץ מטוויטר של ה"אוזן השלישית": "נמנע ממשחק מילים מתבקש ונכבד את מותו של סידני לומט הבמאי הותיק, שמת הלילה, לאחר שנכנע למחלת הסרטן." אז זהו, שבעצם לא נמנעתם. אני מניח שאפשר אולי לנתח את (אי-)קיומו של משחק המילים שלא נכתב על בסיס אחד מעקרונות השיח של גרייס: אם הזכרתם משחק מילים מתבקש, כנראה שיש כזה והוא רלוונטי, ולנו כקוראים נשאר רק לפענח למה בעצם התכוונתם. אז אולי לא עמדתם בפיתוי, אבל לפחות עשיתם את זה בסטייל.
כפי שהסברתי בפוסט הקודם, אין לי עניין לקחת חלק בויכוח "עברית" מול "ישראלית". יחד עם זאת, חלק מהטענות הבלשניות שמועלות במהלך הויכוח הזה בהחלט ראויות לבחינה מעמיקה יותר; לפחות בחלק מהמקרים, הפרספקטיבה ההיסטורית המתרכזת בהשפעת שפות זו על זו, אשר שולטת באופן ברור בויכוח הזה, אינה הפרספקטיבה היחידה האפשרית.
אז איך לקרוא לשפה שלנו, "עברית" או "ישראלית"? כבלשן גנרטיבי, דעתי מאד פשוטה: Frankly, my dear, I don't give a damn.
עוד סיבוב בויכוח סביב שמה של השפה שאנחנו מדברים היום: הפעם, צביה ולדן וגיא דויטשר ב"הארץ" מציגים טיעונים בעד השם "עברית". קשה לחשוב על עוד שאלה הקשורה לשפה שעוררה כאן כזו מידה של עניין בציבור ובתקשורת כמו השאלה העמוסה במטען רגשי (ואידיאולוגי) של שם השפה.
אז קודם כל, כדי להסיר ספקות: לא, אני לא מתכוון להביע כאן עמדה בעד או נגד השם "ישראלית". אמנם אני באופן אישי משתמש בשם "עברית מודרנית", אבל הייתי יכול לחיות גם עם "ישראלית", "עברית ישראלית", "בונגינית", "סיצפנוזית" או כל שם אחר שתמציאו, כל עוד כולנו יודעים על איזו שפה אנחנו מדברים. למעשה, העמדה שאני מעוניין להביע בנושא זה היא עמדה בזכות העדר עמדה; Frankly, my dear, I don't give a damn.
להמשיך לקרוא בלי שמותספרים שמוקדשים לחקר השפה העברית במסגרת הגישה הגנרטיבית הם לא דבר נפוץ. למרבה השמחה, שני ספרים חדשים שיצאו לפני כחודש הופכים את הנישה הזו לטיפה פחות זנוחה.
הספר הראשון, שפונה לקהל רחב יחסית של אנשים שמתעניינים בשפה (ולאו דווקא לבעלי השכלה פורמלית בבלשנות), הוא הספר "בלשנות עברית תאורטית" שערכה גליה חטב. הספר נפתח בשני פרקים כלליים (אחד מאת טניה ריינהרט, שנפטרה באופן פתאומי לפני קרוב לשנתיים ושהספר מוקדש לזכרה; והשני מאת טל סילוני), שנועדו להציג כמה מעקרונות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית, ואחריהם עוד 11 פרקים שנכתבו ע"י בלשנים שונים (שאני שמח להיות אחד מהם). הרעיון מאחורי הספר, בדומה לרעיון מאחורי הבלוג הזה, הוא לאפשר לקהל גדול ככל האפשר של קוראים להחשף לבלשנות המודרנית דרך מבחר של דוגמאות של ניתוח בלשני מודרני. אולי מה שמדגים יותר מכל את הצורך בספר מסוג זה הוא העובדה שבהוצאת "מאגנס" בחרו להדפיס על הכריכה הקדמית, מעל לשם הספר, את המילים "מאגנס – לשון"; נראה שכדי שתהיה קטגוריה "מאגנס – בלשנות" יש צורך בקצת יותר מאשר ספר אחד. באתר ההוצאה אפשר להוריד את תוכן העניינים והמבוא כ-PDF.
הספר השני, שערכתי יחד עם שרון ערמון-לוטם וסוזן רוטשטיין, נקרא Current Issues in Generative Hebrew Linguistics והוא יצא לאור בחו"ל בהוצאת John Benjamins. בניגוד לספר הראשון, מדובר בספר שפונה לקהל של קוראים בעלי רקע בבלשנות גנרטיבית. הספר כולל פרק מבוא ועוד 14 פרקים, שעוסקים בנושאים שונים בתחביר, פונולוגיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה והלכסיקון. למרות שבשנים האחרונות מתפרסמים הרבה מאד מאמרים שעוסקים בשפה העברית המודרנית, יש משהו מעניין במספר כה גדול של מאמרים שעוסקים באותה שפה שמרוכזים לספר אחד, מה שנותן פרספקטיבה מעט "הוליסטית".
וחזרה לבלוג: אחרי תקופה ארוכה שבה לא היה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה שבחודשים הקרובים אוכל שוב למצוא את הזמן לכתוב פה בתדירות יותר גבוהה מבשנה החולפת.
לא בדיוק בלשנות, אבל בהמשך לפוסט על מנוע החיפוש הסמנטי Powerset, הגיעו עכשיו החדשות הצפויות: מיקרוסופט קונה את פאוורסט. הפוסט בבלוג שלהם שבו הם מסבירים את העסקה נשמע כמו משהו שאפשר לתמצת בארבע מילים: "היינו צריכים את הכסף".
אין לי שום כוונה להסתיר את חוסר החיבה שלי (אם לנסח את זה בעדינות) למיקרוסופט ולמוצרים שלהם (ולמי שתוהה, אני מסתדר נהדר בלי אף תוכנה שלהם). בהקשר של פאוורסט, אני יכול רק לקוות שהמעבר לידיים של מיקרוסופט לא יוליד בסופו של דבר עוד זוועה בנוסח ה-paperclip הנורא, שאולי (?) היה לו איזשהו ידע סמנטי מאד בסיסי, אבל היתה לו גם בעיה לא קטנה בפרגמטיקה. כמו שכל סטודנט לבלשנות יודע, לא מספיק לדעת את המשמעות המילולית של מילה או של משפט, צריך גם לדעת באילו תנאים מתאים להשתמש בהם: מי שבתשובה לשאלה "יש לך שעון" עונה פשוט "כן", מבין אולי את התוכן המילולי (הסמנטיקה), אבל לא מבין את תנאי השימוש בתוך הקשר (הפרגמטיקה). כלל בסיסי בפרגמטיקה, אחד מכללי השיח של Grice, הוא כלל הכמות: תן בדיוק את כמות האינפורמציה הנחוצה, לא יותר ולא פחות. זו כנראה אחת הבעיות שממנה סבל אותו יצור מעצבן ב-Office, שלא היסס בכל הזדמנות לספק אינפורמציה חיונית כמו "It looks like you're writing a letter", ושהצליח להוציא מדעתו כל מי שאי פעם השתמש בתוכנה הזו, כמו שמעידה כמות הפארודיות (למשל, זו, זו, זו או זו). יש כמובן גבול למידת האינטיליגנציה שלה אפשר לצפות; אבל למגבלות הטכנולוגיות הצטרפו כנראה גם שיקולים לא ממש מקצועיים, כמו הרצון להמשיך ולשווק מוצרים שאשת הבוס היתה מעורבת בהם. בקיצור, אני יכול רק לקוות בשביל פאוורסט שהם יצליחו, למרות כל זה, להפוך את הטכנולוגיה שלהם למשהו שלא ייראה כמו עוד מוצר של מיקרוסופט.
אמרתי שזה לא בדיוק פוסט על בלשנות, לא?
כותרת מהארץ היום: "שלושה בני אדם נהרגו הבוקר בשתי תאונות". לכותרת הזו יש כמובן משמעות אחת סבירה (היו שתי תאונות עם הרוגים, שבסה"כ נהרגו בהן שלושה אנשים- כפי שכותרת המשנה אכן מפרטת); אבל בנוסף, יש גם לפחות משמעות אחת לחלוטין לא סבירה: יש שלושה בני אדם שכל אחד מהם נהרג הבוקר בשתי תאונות. לא נעים.
מנוע חיפוש חדש שנחשף לאחרונה, Powerset, מעורר עניין רב בכלי התקשורת, כשהחידוש הגדול שבו הוא היותו "מנוע חיפוש סמנטי". מה זה אומר? מדובר במנוע חיפוש שעושה שימוש בכמות מרשימה של ידע בלשני לשם "הבנה" של הטקסט, דבר שאמור לאפשר חיפוש חכם שחורג מעבר לאיתור מילות המפתח שהקליד המשתמש. במידה ומנוע חיפוש מסוג זה יוכיח את עצמו כשימושי ויעיל יותר ממנועי החיפוש הקיימים, יהווה הדבר הוכחה נוספת לכך שגם למחקר בתחום תיאורטי כמו בלשנות יכול להיות ערך מעשי.
