בלשנות זה לא לשון

כל מי שלומד או עוסק בבלשנות נתקל שוב ושוב בשאלות כמו "איך צריך להגיד, 'היות ו-' או 'היות ש-'?". גם הבלשן הסבלני ביותר מתחיל לאבד את סבלנותו בפעם החמש מאות ושבע שהוא מנסה להסביר שבלשנות זה לא לשון, ושאין לו שמץ של מושג איך "צריך" להגיד. מקור הבלבול הוא השינוי הרדיקלי שעברה הבלשנות במאה העשרים, והעובדה שמרבית האנשים שמעו על הבלשנות המסורתית, אך רק מעטים יודעים מהי הבלשנות המודרנית.

אז מה זה בעצם בלשנות? ההגדרה הרחבה ביותר היא שבלשנות היא חקר השפה. עד אמצע המאה העשרים, רווחה הגישה ולפיה שפה היא מערכת תקשורת שנלמדת כחלק מהכישורים החברתיים והתרבותיים. לפי גישה זו, אנחנו לומדים שפה כפי שאנחנו לומדים נורמות התנהגות מקובלות בחברה. תפיסה זו עמדה מאחורי הבלשנות המסורתית הנורמטיבית, שעסקה בניסוח כללי השפה ה"נכונים" שלפיהם יש לדבר ולכתוב. גם הבלשנות המודרנית מהזרם הסטרוקטורליסטי, שהיה נפוץ בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים, ראתה בשפה מערכת חברתית של כללי תקשורת; אלא שבניגוד לבלשנות המסורתית, הבלשנות הסטרוקטורליסטית היתה תיאורית, כלומר היא התמקדה בנסיון להגיע לתיאור מדויק ככל האפשר של מבנה השפה, מבלי לנסות לקבוע מהן הנורמות הרצויות.

אלא שלמעשה, אין ספק ששפה היא לא רק מערכת נלמדת, אלא שילוב של יכולת נרכשת ויכולת שאיתה אנו נולדים. כל ילד בריא לומד לדבר שפה אחת לפחות; שום חיה אחרת לא תגיע לעולם ליכולת לדבר שפה כמו עברית או אנגלית, פרט אולי ליכולת להפיק או להבין מילים בודדות או צירופים קבועים. אין זה אומר שחיות אינן יכולות להשתמש במערכות תקשורת אחרות, אולי אף מפותחות מאד; אלא שמערכות אלה יהיו שונות משפות אנוש. היכולת ללמוד שפת אנוש מתבססת על כישורים מנטליים מולדים שהינם ייחודיים לבני האדם. שפה היא, אם כן, תוצר של כישורים מולדים, המופעלים על-ידי הסביבה.

באמצע המאה העשרים, חל מהפך במחקר הבלשני שהביא את היכולת האנושית המולדת למרכז הבמה. אם שפה מתבססת על יכולת מולדת שהינה חלק מהכישורים השכליים של האדם, נשאלת השאלה באיזה אופן מתבטאים כישורים אלה במבנה השפה. ניתן לראות בשפה חלון המאפשר הצצה לאופן שבו פועל המח האנושי. רעיון זה הוביל לשינויים מרחיקי לכת במטרות המחקר הבלשני.

ראשית, אם השפה משקפת יכולות מנטליות כלליות של האדם, נובע שכל שפות האנוש צפויות לכלול מאפיינים משותפים. בניגוד למחקר הבלשני המסורתי, שהתמקד בשפות ספציפיות (למשל, בלשנות עברית) או בקבוצות של שפות הקשורות זו לזו בקשר הסטורי (למשל, בלשנות שמית), הבלשנות המודרנית, ובעיקר הזרם הנקרא בלשנות גנרטיבית, מחפשת מאפיינים אוניברסליים החלים על כל השפות. למעשה, נקודת המבט ההשוואתית עברה היפוך מוחלט: במקום להשוות שפות במטרה למצוא מקור היסטורי משותף, הבלשנות המודרנית משווה שפות בתקווה למצוא נקודות דמיון שלא ניתן "לתרץ" בעזרת הסברים הסטוריים. מחקר בלשני בן זמננו יכול, אם כן, לדון בנשימה אחת בשפות כמו עברית, סוואהילי ויפנית, ותיאוריות בלשניות שואפות להיות כלליות מספיק כדי להתאים גם לשפות שבמבט ראשון נראות שונות לחלוטין זו מזו.

שינוי נוסף אשר נבע מההתייחסות לשפה כמייצגת יכולת מנטלית מולדת הוא ההתעניינות במה שכל אדם יודע לעשות, בניגוד לידע שברשות קבוצה קטנה של בעלי השכלה. בפרט, חקר תהליך רכישת השפה אצל ילדים קיבל מעמד מרכזי בבלשנות המודרנית, שכן תהליך רכישת השפה מספק שפע של הזדמנויות לעמוד על היכולות שמתפתחות באופן טבעי אצל כל אדם בריא. לעומת זאת, דווקא הרבדים הגבוהים יותר של השפה, כלומר שפתם של בעלי ההשכלה, או שפת הכתיבה, נתפסים בעיני בלשנים מודרניים רבים כאובייקט פחות מעניין למחקר, שכן השימוש המודע בשפה מקשה על זיהוי התהליכים המנטליים הטבעיים, אלה שקל יותר להבחין בהם בקרב מי שמודעותו הלשונית מועטה יותר.

השינויים שעברה הבלשנות בחמישים השנים האחרונות הובילו למצב שבו שאלות שעמדו בעבר במרכז ההתעניינות הפכו לשוליות, ושאלות שכלל לא נשאלו לפני כן הפכו לשאלות המרכזיות במחקר הבלשני. הבלשנות המודרנית מהווה מרכיב מרכזי במדעים הקוגניטיביים, והיא מקיימת יחסי גומלין הדוקים עם תחומים כמו פסיכולוגיה קוגניטיבית, מדעי המח ומדעי המחשב. מרכז ההתעניינות של הבלשן המודרני הוא היכולת הלשונית שיש לכל אדם ואדם והתהליכים הלשוניים הטבעיים. שאלות כמו "איך צריך להגיד", הנובעות מהתייחסות לשפה כאל מערכת של נורמות חברתיות, הן שאלות שלרוב הבלשנים המודרניים אין בהן עניין.

7 תגובות בנושא “בלשנות זה לא לשון”

  1. מעניינות אותי מאוד דוגמאות מחקר התפתחות השפה אצל ילדים [במיוחד, טעויות כמו 'שתתי' במקום 'שתיתי' דבר המראה שהילד מקיש מגזרת השלמים] היש לך לספק לי כאלו? או להפנות אותי לקישור כל שהוא? [אבל רק בעברית, לצערי איני קורא אנגלית].

  2. התחום של רכישת המורפולוגיה (מבנה המילה) הוא תחום שאני יודע עליו מעט מאד, ככה שאני לא יכול להמליץ לך על משהו ספציפי לקרוא. אני חושב שהנושא הזה נחקר ע"י דורית רביד מאוניברסיטת ת"א, אז אולי אתה יכול לחפש פרסומים שלה; אני בטוח שעוד הרבה אנשים פרסמו מחקרים בתחום הזה, אבל אין לי קישורים רלוונטיים.

  3. שלום בלשן יקר.
    ניתקלתי היום באתר שלך היפה והרהוט ואני בטוחה שהוא ישמש אותי רבות. קיימת באתר רשימה של האוניברסיטאות בהן ניתן ללמוד בלשנות ופירוט לגבי החומר הנילמד,תהייתי היא מדוע לא התיחסת כלל וכלל לאוניברסיטה הפתוחה כאחד מגופים אלו ? אשמח לשמוע את דעתך בקשר ללימודי בלשנות ב"פתוחה" יען ואני מיתעדת להירשם שם לקורס למבוא בבלשנות ומשם להמשיך הלאה…בתודה מראש.

  4. שלום שרה,
    הסיבה שלא הזכרתי את האוניברסיטה הפתוחה ברשימת האוניברסיטאות היא שלמיטב הבנתי אין שם מסלול שאפשר לכנות "לימודים לקראת תואר בבלשנות (כללית)", אלא רק מספר קורסי מבוא, בתוך מסגרת של לימודי לשון עברית. הקורסים בבלשנות שמופיעים באתר של האוניברסיטה הפתוחה בהחלט יכולים לתת לך בסיס ראשוני בבלשנות, אבל זה הרבה פחות ממה שלומדים באוניברסיטאות שמציעות תואר שלם בבלשנות, שכולל גם מספר גדול של קורסים מתקדמים.
    אני מתבסס על המידע שמופיע כאן; אם אני מפספס משהו ויש באוניברסיטה הפתוחה מסלול אחר של בלשנות כללית (או קורסים נוספים), אני אשמח לשמוע.

  5. שלום

    האם מקור המילה סבתא הוא ספתא?
    ואלנבי הוא אלמבי?

    יש אפשרות להסביר את זה למה?

    תודה

  6. על פי מה שאני יודעת, מקור המילה סבתא הוא לא ספתא, אלא סב או סבא. מפני שהמטרה שלנו היא, בסך הכל, לחסוך באנרגיה שאנו מוציאים בדיבור, המילה סבתא הפכה לספתא כיוון שקל יותר לבטא אותה – אנו חוסכים אנרגייה כשבמקום להחליף בין שימוש במיתרי קול לבין אי שימוש במיתרי קול (ס' היא אות שנהגית ללא מיתרי קול ואילו ב' היא אות שנהגית עם מיתרי קול) הב' הפכה לאות המקבילה שלה ללא מיתרי קול – פ'. דוגמאות נוספות למילים כאלו הן "בסדר", שבשפת רחוב נהגה כ"בְסדר", והבּ' הפכה לפּ, "זכוכית", שבהגייתה הופכת ל'סכוכית', מקביל, שהופך בדיבור למגביל (מ' נהגית עם מיתרי הקול וק', לעומת זאת בלי מיתרי הקול) וכו'.

  7. בהמשך לתשובה של גל ל saher…
    התופעה שהופכת סבתא לספתא בדיבור מהיר (ואולי גם לא כל-כך מהיר) נקראת הדמות בקוליות.
    ישנם בעברית זוגות של עיצורים (consonants) שנבדלים בתכונית הקוליות, למשל ב (קולית) לעומת פ (לא קולית) או למשל ד (קולית) לעומת ת (לא קולית). כאשר ישנם בעברית עיצורים רצופים במילה ללא תנועה (vowel) שמפרידה ביניהם, ועיצורים אילו הם בעלי קוליות הפוכה, העיצור הראשון משנה את הקוליות שלו כדי להתאים לשני.
    במילה סבתא, ה ב וה ת רצופים. ניתן לראות זאת טוב יותר אם כותבים את המילה באותיות לטיניות savta. מכיוון ש ב היא קולית ו ת אינה קולית, ה ב משנה את עצמה כדי להתאים לחוסר הקוליות של ה ת, כלומר ה ב הופכת למקבילה הלא קולית שלה, פ, וכך נהיה ספתא.

    להלן הרשימה המלאה של אלטרנציות קולי\לא קולי בעברית (הראשון קולי והשני לא קולי): ב דגושה\פ דגושה, ב לא דגושה (או ו)\פ לא דגושה ,ד\ת (או ט), ג\ק (או כ דגושה), ז\ס, ז'\ש, דז\צ, ג'\צ'.
    עיצורים ללא אלטרנציה כזאת בעברית: א,ה,ח (כ לא דגושה),י,ל,מ,נ,ע,ר.
    ניתן להפעיל את הכלל הזה כדי לקבל את המילים "פסדר" ו"סכוכית" שגל הזכיר\ה (או אולי יש לומר הסכיר\ה).

    לגבי, אלנבי שהופך לאלמבי, כאן כבר מדובר בהדמות מסוג אחר. לא הדמות בקוליות אלא הדמות במקום החיתוך, אבל כבר כתבתי מספיק אז לא אמשיך לפרט.

סגור לתגובות.