Unputdownable

אימייל פרסומי שקיבלתי אתמול מ-Barnes & Noble נפתח בשם התואר "Unputdownable", שמתאר ספרים שאי אפשר להניח אותם (מרגע שהתחלתם לקרוא). חיפוש בגוגל מראה שזו לא מילה שהומצאה על-ידי הקופירייטרים של B&N, אלא מילה שאכן קיימת כבר בשימוש. מנקודת מבט תיאורטית, המילה הזו מדגימה יפה את בעיית הגדרת הגבולות והיחסים בין התחביר למורפולוגיה.

"תמונת העולם הקלאסית" היא כזו: חוקי המורפולוגיה עוסקים ביצירת מילים; היחידות הבסיסיות שמהן נוצרות מילים נקראות מורפמות, וכוללות, למשל, תחיליות (כמו "un" או "dis" באנגלית), סופיות (כמו למשל "able" או "tion"), ובסיסים (למשל, "read" במילה "readable"; כל מילה היא גם מורפמה בפני עצמה). חיבור של מורפמות (בהתאם למגבלות על אילו מורפמות יכולות להצטרף זו לזו, ואיך) מאפשר יצירת מילים חדשות. התחביר, לעומת זאת, עוסק בצירוף מילים שלמות זו לזו. למשל, במשפט כמו "These books are unreadable", חוקי המורפולוגיה יוצרים את המילים "books"="book"+"s" ו-"unreadable"="un"+"read"+"able" (שימו לב שסדר חיבור המורפמות הוא בעל חשיבות: תחילה מצטרפות המורפמות "read"+"able", ואח"כ המורפמה "un"); חוקי התחביר מאפשרים כעת לצרף את המילים השלמות זו לזו ליצירת משפט.

לפי תפיסה זו, קיים סדר הכרחי להפעלת החוקים: קודם פועלים חוקי המורפולוגיה, ורק אחר-כך התחביר. נובע מכך שחוקי המורפולוגיה לא יכולים לבנות מילה חדשה תוך שימוש בצירוף תחבירי. אלא שבמקרים מסוימים, הכללה זו אינה נכונה, והמילה "unputdownable" מדגימה זאת. השלבים ביצירת מילה זו הם:

put+down
putdown+able
un+putdownable

הבעיה היא שהשלב הראשון בגזירה נראה כתהליך תחבירי של צירוף שתי מילים שלמות, ולא כתהליך מורפולוגי; כלומר, החוק המורפולוגי בשלב השני יוצר מילה מחיבור של צירוף תחבירי ומורפמה, ולא מחיבור של שתי מורפמות.

אפשר כמובן להטיל ספק בהנחה שהשלב הראשון בדוגמא זו הוא אכן תחבירי. אבל במקרה זה, קשה למצוא סיבות לחשוב ש-putdown מהווה מורפמה: צירוף זה אינו מהווה חלק משום מילה אחרת בשפה האנגלית; משמעותו נבנית באופן שיטתי ממשמעות חלקיו, מה שמאפיין צירופים תחביריים; וניתן להשתמש באותו צירוף במגוון מבנים תחביריים שבהם אפשר גם להפריד בין שני הרכיבים, כמו למשל במשפט "Put it down!". לכן, נראה שיש פה בעיה אמיתית לתפיסה שלפיה יצירת מילים אינה יכולה להתבסס על יחידות תחביריות. דוגמאות נוספות לבעיה זו אפשר למצוא במילים מורכבות עם הסיומת "er", כמו "smooth talker" (צירוף של הסיומת "er" לצירוף "smooth talk") או "moviegoer", שבהן נראה שהסיומת מצטרפת לצירוף תחבירי (בניגוד לצירופים כמו "golf player", שבהם ייתכן שקודם הצטרפה הסיומת למילה השניה, ורק אח"כ נוצר הצירוף עם המילה הראשונה כצירוף תחבירי).

ומה לגבי עברית? כרגע לא עולות בדעתי דוגמאות למילים בעברית שכוללות בתוכן צירוף תחבירי, אך לא אופתע אם אכן יש כאלה. לא קל לנהל דיונים במורפולוגיה עברית בהקשר של תיאוריות כלליות של מורפולוגיה; דיונים כאלה מעוררים לעתים קרובות רגשות עזים אצל דוברי עברית שהתחנכו על הדקדוק העברי המסורתי, שרואה ביצירת מילים תהליך בלעדי של צירוף שורש ומשקל (או שורש ובניין), ולא צירוף של מורפמות. זוהי כמובן רק תיאוריה, שכמו כל תיאוריה, אולי היא נכונה ואולי לא; אלא ששנים של לימוד לשון בביה"ס הטביעו בנו את התפיסה שהמודל של הדקדוק המסורתי הוא מעין אמת אבסולוטית שלא ניתן להטיל בה ספק או להציע לה חלופות. לכן, נסתפק בדוגמא מתחום שבו אין מקום לדיון בשורשים ומשקלים: צירופי סמיכות.

הסמיכות בעברית מדגימה צד נוסף של בעיית הגדרת הגבול שבין המורפולוגיה לתחביר. יש מקרים שבהם ברור שצירוף סמיכות הוא תחבירי. למשל, בצירוף כמו "פריחת הדובדבן", אפשר להתייחס לכל אחד מהרכיבים בנפרד, כך ש"פריחת הדובדבן המדהימה" (שם התואר מתאר את הנסמך) ו"פריחת הדובדבן היפני" (שם התואר מתאר את הסומך) הם שניהם צירופים תקינים; מכיוון ששם תואר אינו יכול לתאר חלק ממילה (אלא רק מילה שלמה), נובע שמדובר בצירוף תחבירי של שתי מילים עצמאיות. לעומת זאת, צירוף כמו "בית ספר" או "גן חיות", מתנהג כמילה בודדת: משמעותו אינה נגזרת באופן שיטתי ממשמעות חלקיו, ולא ניתן לתאר כל חלק בנפרד בעזרת שם תואר (למשל, אי אפשר להוסיף את שם התואר "עבה" ל"ספר" ולקבל "*בית ספר עבה"). כלומר, צירוף סמיכות אינו בהכרח צירוף תחבירי, ולעתים הוא יוצר מילה חדשה; מה שאומר שאותו תהליך יכול לשמש גם כתהליך מורפולוגי וגם כתהליך תחבירי. דבר זה מאפשר להסביר את קיומם של צירופים כמו "בית ספר שדה", שבהם הנסמך ("בית ספר") נראה כאילו הוא מפר את המגבלה שלפיה הנסמך חייב להיות מילה בודדת (בניגוד לסומך, שיכול להיות צירוף תחבירי מורכב). אם אכן "בית ספר" מהווה מילה יחידה (היות והסמיכות כאן פועלת כתהליך מורפולוגי), אין כאן למעשה בעיה: הנסמך אינו צירוף תחבירי.

בקיצור, תמונת העולם שלפיה קיים גבול ברור בין התחביר למורפולוגיה אינה בהכרח נכונה. אחרי שנים רבות שבהן היתה המורפולוגיה מעין "בן חורג" בבלשנות הגנרטיבית, בעשור האחרון חזר העיסוק במורפולוגיה להיות נושא מרכזי בבלשנות, במידה רבה עקב ההבנה שהקשרים בין המורפולוגיה לתחביר הינם הרבה יותר מורכבים ממה שנראה היה בשלבים מוקדמים יותר של הבלשנות הגנרטיבית.

2 תגובות »

  1. יהודה רונן כתב(ה),

    ספטמבר 17, 2006 @ 3:08

    אין לי אלא להסכים עם הספקות לגבי החלוקה "מורפולוגיה":"תחביר" – זה הכל רק עניין של סדרי־גודל, והחלוקה הזו רק מביאה עיוות. לפעמים אפילו נראה שבלשנים מוטים בניתוח שלהם את השפה על־ידי נורמות אורתוגראפיות די שרירותיות: די להתעסק עם שפה שאין לה ריווח במסורת האורתוגראפית כדי לראות עד כמה האורתוגראפיה יכולה להטות.

    כתבת:

    הדקדוק העברי המסורתי, שרואה ביצירת מילים תהליך בלעדי של צירוף שורש ומשקל (או שורש ובניין), ולא צירוף של מורפמות.

    למה אתה לא קורא ל"שורש" ו"בניין" "מורפימות"? הם הרי יסודות מינימאליים נושאי־משמעות (כלומר, בעלי־מסומן). האם "מורפימות" לדידך זה רק יסודות רציפים סגמנטלית, בסגנון של שפות אגלוטינאטיביות (בהודו־אירופיות יש הרי אבלאוט ובחלקן גם אומלאוט, שזה דברים לא רציפים בעליל, אלא "סימבוליים" בהגדרה של סאפיר)?

  2. גבי כתב(ה),

    ספטמבר 17, 2006 @ 7:51

    יהודה,
    אתה טוען שבכלל אין הבדל בין תחביר ומורפולוגיה; בהקשר הנוכחי, הייתי אומר שזה מה שנקרא ה-null hypothesis, כלומר ההיפותזה הפשוטה ביותר שלא מניחה שום הנחות מוקדמות, ושאם היא גם תצליח להסביר את העובדות אז כמובן שהיא עדיפה על היפותזה שמניחה הנחות נוספות. אבל אני בספק אם באמת ההיפותזה הזו יכולה להסביר את כל העובדות. למשל, יש יחידות שבשום מקרה לא ניתן להפריד זו מזו, ויש כאלה שכן. אם ניקח דוגמא מעברית: כשהמושא הוא מילה עצמאית (או צירוף תחבירי), אין בעיה להפריד בינה לבין הפועל; לעומת זאת, כשהמושא הוא סיומת על הפועל, אי אפשר להפריד ביניהם:
    אני ראיתי אותך.
    אותך אני ראיתי.
    אני ראיתיך.
    * -ך אני ראיתי.
    תיאוריה שמבחינה בין תחביר למורפולוגיה תוכל להסביר את ההבדל הזה בקלות; תיאוריה שעבורה אין הבדל תצטרך באופן כלשהו להסביר למה לא כל היחידות מתנהגות באותו אופן, והשאלה היא אם אז לא "תגניב" חזרה את ההבחנה תחביר/מורפולוגיה בדלת האחורית, אולי עם שמות אחרים.
    כמובן שיש הרבה אפשרויות ביניים- בין הבחנה קשיחה תחביר/מורפולוגיה לבין הטענה שכלל אין הבדל, יש לא מעט מודלים שמניחים הבחנה בין תחביר למורפולוגיה, אבל לאו דווקא את מודל ה"שכבות" שבו התחביר פועל "מעל" המורפולוגיה.

    לגבי ההתייחסות לשורש ומשקל: קודם כל, השאלה היא האם הדברים האלה באמת קיימים. אפשר להעלות על הדעת אלטרנטיבות לתפיסה המסורתית של השורש- רצף של שלושה (או ארבעה) עיצורים, שאותם "יוצקים" לתוך תבנית שכוללת תחיליות, מוספיות ותנועות. למשל, אולי יש "שורש" או בסיס שכולל גם תנועות, והחוקים המורפולוגיים של העברית כוללים גם שינוי תנועות (אם כבר הזכרת אומלאוט ואבלאוט); למשל, האם הצורה "תרקדו" נוצרת מהשורש r k d והתבנית tiCCeCu, או אולי מהבסיס rakad בתוספת תחילית ti, סופית u, וחוקי שינוי תנועות, שכל אחד מהם מהווה יחידה מורפולוגית בפני עצמה? אני לא יודע מה התשובה, רק רציתי לציין את העובדה שיש יותר מתיאוריה אחת לגבי אופן פעולת המורפולוגיה העברית.

    ובאופן כללי לגבי הויכוח מהי מורפמה, הנקודה המהותית היא זאת: הגדרה היא לא משהו שיש לו ערך בפני עצמו, אלא רק כלי שמאפשר לך לנסח טענות. במקרה הזה, אין טעם להתווכח על השאלה האם שורש ומשקל הם מורפמות או לא, כל עוד אנחנו לא דנים בתיאוריה קונקרטית שמשתמשת במושג "מורפמה". ייתכן שתיאוריה אחת תיתן הכללות מעניינות ומדויקות יותר אם היא תגדיר "מורפמה" באופן שיכלול שורשים ומשקלים, ותיאוריה אחרת לא. כדאי גם לציין שיש תיאוריות מורפולוגיות שטוענות שכלל אין דרך קוהרנטית ומועילה להגדיר את המושג "מורפמה", כך שיש לא מעט תיאוריות שבכלל לא משתמשות במושג הזה.

RSS feed for comments on this post · TrackBack URI

הוספת תגובה