דו-לשוניות והתפתחות העברית המודרנית

באתר של בית לייוויק מתפרסמת הקלטה של עימות בין שני בלשנים, גלעד צוקרמן וברוך פודולסקי, סביב שאלת שיוכה הגנטי של העברית המודרנית: האם זו שפה שמית, שמהווה המשך ישיר לשלבים מוקדמים יותר של העברית, או שפה חדשה המשלבת בין מאפיינים שמיים (שהגיעו מהעברית הקדומה) ומאפיינים של שפות אינדו-אירופאיות שונות? שאלת השיוך הגנטי-היסטורי של שפה היא שאלה טיפוסית לבלשנות המסורתית, המיוצגת במקרה זה ע"י פודולסקי; עמדתו של צוקרמן, למרות שהיא שונה במובהק מהגישה המסורתית, אינה מדגישה מספיק, לדעתי, את השוני בתפיסה בין הבלשנות המסורתית והמודרנית.

הבלשנות המסורתית מייחסת חשיבות מרכזית לשיוך שפות למשפחות ולבניית "אילן יוחסין" של השפות השונות. לפי העמדה המסורתית, העברית המודרנית היא שפה שמית לכל דבר. לעומת גישה זאת טוען גלעד צוקרמן שהשפה העיקרית המדוברת כיום בישראל (שפה שלה הוא מקפיד לקרוא בשם הפרובוקטיבי במקצת "ישראלית", כדי להבחין אותה מהעברית הקדומה; אני אשתמש להלן בשם המקובל יותר "עברית מודרנית") אינה צאצא ישיר של שפה אחת ויחידה, אלא יש לה מספר "הורים", שהחשובים שבהם הם העברית הקדומה, היידיש והרוסית. חשיבותן של היידיש והרוסית בהקשר זה היא בכך שאלה היו שפות האם של חלק ניכר מבני הדור הראשון של דוברי העברית המודרנית, ובתור שכאלה היתה להן השפעה עצומה על העברית של דוברים אלה. כלומר, צוקרמן מפנה את תשומת הלב לכך שהעברית המודרנית היא תוצאה של אחד ה"ניסויים" הטבעיים הגדולים ביותר בעידן המודרני בתחום של דו-לשוניות (או רב-לשוניות; מטעמי נוחות, אתמקד בהמשך רק בדו-לשוניות).

מהי דו-לשוניות? כל מצב שבו אדם אחד דובר, ברמה זו או אחרת (לאו דווקא ברמת שפת אם), שתי שפות, יכול להקרא "דו-לשוניות". דו-לשוניות מהווה את אחד התחומים החשובים בפסיכולינגוויסטיקה, שכן היא מעוררת שאלות רבות בנושא ייצוג השפה במוחו של הדובר, כמו השאלה האם אצל אדם דו-לשוני קיימות שתי מערכות לשוניות נפרדות לחלוטין, או שישנם חלקים משותפים לשתי המערכות. עיקר העניין הבלשני הוא ב"הפרעות" הנוצרות בשפה השניה בשל גורמים הנובעים מתכונות השפה הראשונה. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן מה שנקרא "מבטא", שהוא ביטוי להחלת כללים ומגבלות של מערכת פונולוגית של שפה אחת על המערכת הפונולוגית של שפה שניה. דוגמאות נוספות להפרעה דו-לשונית ניתן למצוא בכל תחומי השפה – תחביר, סמנטיקה, מורפולוגיה ועוד. העובדה שהדוברים "מעבירים" ביתר קלות מאפיינים מסוימים משפה לשפה מעוררת שאלות כמו מה קובע אילו מאפיינים יועברו ואילו לא, ומדוע קיימים הבדלים בין מאפיינים שונים של השפה בתחום זה.

אין ספק שבני הדור הראשון של דוברי העברית המודרנית היו דו-לשוניים, וקל מאד למצוא דוגמאות למרכיבים של שפות האם שלהם שהועברו אל העברית המודרנית. אם נבחן למשל את מערכת ההגאים של העברית המודרנית, נראה שהיא דומה יותר לזו של הרוסית או היידיש מלזו של העברית הקדומה: מצד אחד, מרבית דוברי העברית כיום אינם הוגים את העיצורים הגרוניים ח' ו-ע' (ואפילו מתקשים להגות עיצורים אלה באופן מכוון), ולעומת זאת נכנסו לשפה העיצורים č, j ו-ž (למשל, במילים כמו צ'ופצ'יק, ג'וק וקילומטראז'; בתהליך השאילה של מילים עם עיצורים אלה משפות אחרות, דוברי העברית המודרנית שומרים על העיצורים ה"זרים", מה שמעיד על כך שדוברי העברית המודרנית רואים בעיצורים אלה חלק שפתם). דוגמא נוספת שמזכיר גלעד צוקרמן היא מבנה ההברה: העברית המודרנית מאפשרת הברות הכוללות רצף של עיצורים בתחילתן (כמו במילים פרי או דבש) ו/או בסופן (כמו במילים נפט או שרימפס); הברות מסוג זה, שהינן נפוצות מאד בשפות סלביות וביידיש, לא היו אפשריות בעברית הקדומה, שבה היה הכרח "לשבור" רצף של עיצורים באמצעות תנועה, הידועה בדקדוק המסורתי כ"שווא נע"; דוברי העברית המודרנית אינם מתקשים בהגיית מילים שאולות כמו "שרימפס" גם ללא הוספת תנועות שישברו את רצפי העיצורים, מכיוון שרצפים מסוג זה הם רצפים אפשריים בעברית המודרנית. בתחום התחביר, ניתן לציין את סדר המילים הבסיסי של העברית המודרנית (נושא-פועל-מושא), השונה מהסדר הבסיסי פועל-נושא-מושא של העברית הקדומה. ההבדלים הללו בין העברית הקדומה לעברית המודרנית מקבלים הסבר מיידי בניתוח שרואה בעברית המודרנית תוצאה של דור דו-לשוני: דוברי העברית המודרנית הראשונים יישמו, במודע או שלא במודע, כללים דקדוקיים של שפות האם שלהם על העברית, וכללים אלה נרכשו על-ידי בני הדור השני וכתוצאה מכך נטמעו לחלוטין בשפה.

נקודת המבט שמעלה גלעד צוקרמן, שמתמקדת בדו-לשוניות, מציבה אם כן שאלות שונות לחלוטין מאלה של הבלשנות ההיסטורית המסורתית לגבי מהותה של העברית המודרנית. מנקודת המבט המודרנית, המתעניינת בהבנת מנגנון השפה האנושי, השאלה האם העברית המודרנית היא שפה שמית או לא היא שאלה שולית, שייתכן שכלל אין לה תשובה חד משמעית (למשל, אם שפה יכולה להיות "צאצא" של מספר שפות שאינן קשורות זו לזו קשר היסטורי). אף-על-פי שאני מסכים עם מרבית הטיעונים שהציג צוקרמן בעימות זה, איני יכול להמנע מתחושת ההחמצה על כך שהוא התמקד בעיקר במתן תשובות אלטרנטיביות לשאלות המסורתיות, ולא במיקוד תשומת הלב לשאלות מודרניות חלופיות. (יש לציין שמדובר בקטע ערוך של כ-20 דקות; ייתכן שחלק מההסתייגויות שלי אינן תקפות לגבי העימות המלא, שאותו לא ראיתי).

לסיום, כדאי אולי לציין מספר נקודות נוספות בעמדתו של פודולסקי שנראות לי בעייתיות. בתגובה לטענתו של צוקרמן שקיימים הבדלים מהותיים בתחביר בין העברית הקדומה למודרנית, עונה פודולסקי שכללי המיון הגנטי של שפות נקבעו באמצע המאה ה-19, ולתחביר אין חשיבות בהקשר זה. טענה זו, לדעתי, אינה מוסיפה כבוד לגישה המסורתית; ספק רב אם פיזיקאי בן זמננו, למשל, היה שולל טענה מסוימת על בסיס הקביעה שעקרונות הפיזיקה של המאה ה-19 הניחו אחרת. גם אם בעבר נראה היה שלתחביר אין חשיבות בקביעת מוצאן של שפות, ההתקדמות העצומה בחקר התחביר ב-50 השנים האחרונות מצדיקה בחינה מחדש של הנחה זו. ואכן, מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Science טוען שלא רק שהתחביר (יחד עם שאר מרכיבי הדקדוק) מספק מידע חשוב על מוצאן של שפות, אלא שבמקרים מסוימים הוא מאפשר איתור קשרים בין שפות שלא ניתן להגיע אליהם על סמך שיקולים מסורתיים כמו בדיקת אוצר המילים (הנספח למאמר מפרט את רשימת הקריטריונים שבהם השתמש המחקר). לכן, גם אם מתעקשים על מיון של שפות למשפחות, בהחלט יש מקום לבחון מחדש את ההנחות שהניחו הבלשנים של המאה ה-19.

8 תגובות »

  1. הלל כתב(ה),

    פברואר 12, 2006 @ 22:33

    ההקלטה עדיין שם? לא מצאתי אותה באתר של בית לייויק.

  2. גבי כתב(ה),

    פברואר 13, 2006 @ 6:38

    אכן, נראה שהם הורידו את זה. עדיין אפשר לגשת לזה דרך Google video, כאן.

  3. איציק כתב(ה),

    פברואר 13, 2006 @ 17:45

    הדיון אכן נשמע מעניין וכל מי שלמד בלשנות בת"א מכיר אותו.
    אין לי כוונה לבחור צד אבל הבעיה המרכזית שלי יש עם הויכוח הזה הוא ההתעלמות של חוקרים רבים (כולל פול ווקסלר) מהעובדה שהעברית לא מורכבת רק מעברית מקראית ועברית מודרנית. בתווך נמצאות 1700 שנים של דיבור (ואח"כ כתיבה) בעברית. מחיי השפה העברית היו מודעים לכל הרבדים הללו והחליטו החלטה מודעת לאמץ תכונות מכל הרבדים. כך למשל בעוד שסדר המילים בעברית מקראית הוא פועל-נושא-מושא, הרי שזה לא המצב בעברית משנאית שתחבירה דומה לתחביר העברית המודרנית. בבואם "לבחור" תכונות דקדוקיות לשפה החדשה שנוצרה סביר להניח שמחיי השפה בחרו בתכונות המעוגנות הביסטוריה של השפה אך גם שהיו קרובות לתכונות שפת אימם. כמובן שאני ער גם לכל ההשפעות הלא מודעות של שפות האם של הדוברים באותה העת.
    בקיצור הוויכוח ראוי ליותר תשומת לב לפרטים.

  4. יהודה רונן כתב(ה),

    פברואר 14, 2006 @ 23:44

    בהקשר הזה, כדאי להזכיר שני מאמרים של בלשנים חשובים מהאוניברסיטה העברית:

    • גדעון גולדנברג, "העברית כלשון שמית חיה". התפרסם בספר "הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה – הרצאות לרגל מלאת מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית", בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
    • Rosén, "Israel Language Policy, Language Teaching and Linguistics" (from "East and West").
  5. פ"א אשל כתב(ה),

    מרץ 2, 2006 @ 16:23

    הוויכוח פודולסקי נ' צוקרמן מעניין , אבל לא ברורים כמה דברים:א. מדוע לא הייתה התייחסות לסימביוזה עם הארמית?
    ב. גם הערבית איננה נזכרת והרי לא רק הרס"ג היה דו-
    לשוני בכיוון זה.ג. אולי זה שטחי ,על פניו, לשלוף את הלולבים
    החבוטים של אנגליזציה / גלובליזציה – אבל , זה בהחלט
    עשוי להספיק לחלק מהתיאורים

  6. דודי כתב(ה),

    מאי 2, 2009 @ 18:40

    "בתחום התחביר, ניתן לציין את סדר המילים הבסיסי של העברית המודרנית (נושא-פועל-מושא), השונה מהסדר הבסיסי פועל-נושא-מושא של העברית הקדומה. ההבדלים הללו בין העברית הקדומה לעברית המודרנית מקבלים הסבר מיידי בניתוח שרואה בעברית המודרנית תוצאה של דור דו-לשוני"

    נדייק: הסדר "פועל-נושא-מושא" מאפיין את העברית המקראית, אך לא את העברית של חז"ל, שבזמנם התחלף הסדר לנושא-פועל-מושא.

  7. גבי כתב(ה),

    מאי 2, 2009 @ 19:06

    דודי- אתה צודק, ואם כך אז הדוגמא הזו לא רלוונטית. כן, רואים שאני לא ממש מתמצא בעברית של חז"ל…

    והערת הבהרה כללית יותר: כמובן שלחלק מהתכונות של העברית המודרנית אפשר להעלות הסברים מהסוג הזה (השפעה של דור דו-לשוני), אבל זה כמובן לא אומר שבהכרח ההסברים האלה נכונים. בהחלט מעניין (וחשוב) לדעתי להעלות את האפשרות הזו ולשקול אותה ברצינות, אבל כמו בכל דבר- צריך להזהר לא להחליט מראש מה התשובה הנכונה לפני שבדקנו את העובדות כמו שצריך (וזה בעצם מה שההסתייגות שלך מדגימה).

  8. שלומית כתב(ה),

    נובמבר 1, 2015 @ 15:17

    אם כך איך אמרו בתקופת המקרא פרי ודבש? אלו מילים מקראיות, וכך גם שלומית – שמי המקראי.

    צרור עיצורים בסוף מילה מאפיין רק מילים שעדיין נתפסות זרות לדוברים ילידיים של העברית, כמו נפט ובנק. מילים שנוצרו משורש+משקל, על פי דרך היצירה השמית המובהקת אינן כוללות צרורות עיצורים בסופן. ישנן לא מעט יצירות כאלו, ולא תמיד היוצרת היא האקדמיה. השם – להיט למשל נוצר מ-לה"ט+קטיל על ידי שדרנית הרדיו, רבקה מיכאלי.

    את העיצורים הגרוניים איבדנו כבר בתקופת בית שני (תחילת התקופה) יש לכך הוכחות מהמקרא, ועברית אינה השפה השמית היחידה שאיבדה עיצורים אלו.

    הכול יכשר כדי להריץ תיאוריה מנצנצת, אך לרוע המזל חסרת בסיס. לא לחינם האנשים שפיתחו תיאוריה זו אינם בעלי תארים בלשון עברית, בניגוד לפודולסקי.

RSS feed for comments on this post · TrackBack URI

הוספת תגובה