מיהו חומסקיאני?

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא".

אז מה הזכיר לי את העניין הזה פתאום? פוסט של ג'פרי פולום ב-Linguist List, שבו הוא משתף את קהילת הבלשנות בדעתו על אחת ההרצאות של חומסקי מהתקופה האחרונה. (למי שיש שעתיים פנויות, ההרצאה עצמה ניתנת לצפיה כאן; אני מודה שאם לי היו שעתיים פנויות על בסיס קבוע הייתי מוצא להן כבר שימוש אחר, כמו לתת קצת תשומת לב לבלוג המסכן שלי…). ג'פרי פולום הוא אחד הבלשנים האינטיליגנטיים והחריפים ביותר של 40 ומשהו השנים האחרונות (באתר שלו יש רשימת פרסומים שמתחילה ב-1970 וכוללת כבר הכנה להמשך עד 2019), והוא בהחלט לא אחד ששומר דברים בבטן. הביקורת שלו על ההרצאה של חומסקי מתמקדת במישור המתודולוגי: חומסקי, לטענתו, ממחזר כבר שנים את אותם טיעונים פשטניים, ומתחמק מלהגיע לדיון אמפירי רציני על מחקרים שיוכלו לאשש או להפריך את השערת המולדות של מנגנון השפה. כך, למשל, פולום מזכיר את "טיעון החתלתול" של חומסקי: גם אם הנכדה של חומסקי והחתלתול שלה נחשפים שניהם לאותו קלט לשוני, רק הנכדה תלמד לדבר; מכך חומסקי מסיק שרק לילדים אנושיים, ולא לגורי יצורים אחרים, יש מנגנון לשוני מולד. הבעיה שפולום מצביע עליה (והוא כמובן לא הראשון) היא שגם אם כל אדם בר דעת יסכים שיש הבדל מולד בין ילדה לחתלתול, השאלה היא איך נדע אם ההבדל הזה כולל גם רכיב ייעודי לרכישת שפה, או רק הבדל ביכולת קוגניטיבית כללית. התשובה היא כמובן שיש צורך "ללכלך את הידיים" במחקר אמפירי כדי לנסות למצוא עדות לכאן או לכאן, ולא חסרים חוקרים (בלשנים ולא-בלשנים) שעושים זאת מזה עשרות שנים. אלא שחומסקי, לטענת פולום, מתעלם בעקביות מכל נסיון להפוך את הדיון לדיון אמפירי, ובעיקר פוסל בזלזול כל מחקר שאינו מניח כנתון את השערת הידע הלשוני המולד.

יש משהו קצת אירוני בכך שביקורת מהסוג הזה מופנית כלפי חומסקי, שחלק גדול ממאמר הביקורת המדהים שלו מ-1959 על ספרו של הפסיכולוג הביהיביוריסטי סקינר "התנהגות מילולית" הוקדש לטענה שסקינר בנה מגדלים באוויר ולא טרח לנסות ולאמת את התיאוריה שלו על רכישת שפה באופן אמפירי. ההבדל הוא שבמקרה של הביקורת של פולום על חומסקי מדובר בביקורת "בתוך המשפחה": גם אם בין גישתו הבלשנית של פולום לגישתו של חומסקי יש פערים עצומים, עדיין יש מכנה משותף רחב שמשותף לשניהם, כמו גם להרבה בלשנים אחרים שאולי לא היו מגדירים את עצמם כ"חומסקיאנים".

אז נחזור לשאלה אם אני חומסקיאני. כמו שכבר ציינתי, אני לא בדיוק יודע מיהו חומסקיאני. האם העובדה שכל התפיסה שלי לגבי השאלה מהי שפה מתבססת על רעיונות שחומסקי ניסח בשנות ה-50 הופכת אותי לחומסקיאני? האם העובדה שאני מסכים עם חלק גדול מהביקורת של פולום הופכת אותי ללא-חומסקיאני? האם העובדה שהמחקר השוטף שלי משתמש בדרך קבע במודלים שאת העקרונות הבסיסיים שלהם חומסקי אפיין לפני כעשור הופכת אותי לחומסקיאני? האם העובדה שחלקים מרכזיים במודלים האלה מוציאים אותי לפעמים מדעתי, ושלעתים קרובות הרגשת הסיפוק הגדולה ביותר שלי היא כשאני מבין שאת מה שחומסקי הציע לעשות בצורה אחת אפשר לעשות הרבה יותר טוב בצורה אחרת הופכת אותי ללא-חומסקיאני?

בסופו של דבר, הייתי בוחר בתשובה בודהיסטית: אני לא חומסקאיני ולא לא-חומסקיאני, כל השאלה הזו אידיוטית, ועכשיו בואו נלך לשתות משהו.

ואחרי כל זה, גם אם אתם מתעצלים לקרוא את כל הביקורת (המרתקת) של פולום, אני ממליץ לקרוא לפחות את הפסקה האחרונה בביקורת שלו. באנדרסטייטמנט טיפוסי הוא כותב שהוא לא פסימיסטי מספיק בשביל לחשוב שסוגים מסוימים של מחקר מהווים איום על הבלשנות; בעיני הפסקה הזו היא ניסוח אופטימי להפליא (ועדיין מציאותי) לגבי היחסים הרצויים בין הבלשנות (במובן הצר) והתמונה הרחבה יותר של המדעים הקוגנטיביים.