יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.
אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"
יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.
הוא גם רוצה להיות שם?
תודה על הקישור- קטע גדול, לא הכרתי אותו קודם.
בכל אופן, משום מה הוא עושה את זה רק עם ביטויי זמן (היום היה פרק ב': "עכשיו זה תיכף"), לא עם מקום/מרחב; יש עוד על מה לעבוד.
קודם כל יופי שחזרת לכתוב.
ותודה לאתמר על התזכורת לרחוב סומסום. זה אחד הקטעים המבריקים שלהם. אני מרבה לצטט אותו ובאמת מזמן כבר לא ראיתי את זה.
חזרתי לכתוב? אני? לא, זה פשוט נכתב מעצמו.. 😉
נראה שהבן שלך קלע לדעת גדולים …
"קם בבוקר המפוזר
ויושב על המיטה,
ושואל: 'ישנתי כבר,
או שכבתי זה עתה?
…
והרי ברור כשמש,
ועכשיו אני נזכר:
השעה הייתה כבר אמש
תשע, אז היום – מחר!
אוי לי, אם עכשיו מחר –
כבר איחרתי כל דבר!'"
המפוזר מכפר אז"ר / לאה גולדברג