עוד סיבוב בויכוח סביב שמה של השפה שאנחנו מדברים היום: הפעם, צביה ולדן וגיא דויטשר ב"הארץ" מציגים טיעונים בעד השם "עברית". קשה לחשוב על עוד שאלה הקשורה לשפה שעוררה כאן כזו מידה של עניין בציבור ובתקשורת כמו השאלה העמוסה במטען רגשי (ואידיאולוגי) של שם השפה.
אז קודם כל, כדי להסיר ספקות: לא, אני לא מתכוון להביע כאן עמדה בעד או נגד השם "ישראלית". אמנם אני באופן אישי משתמש בשם "עברית מודרנית", אבל הייתי יכול לחיות גם עם "ישראלית", "עברית ישראלית", "בונגינית", "סיצפנוזית" או כל שם אחר שתמציאו, כל עוד כולנו יודעים על איזו שפה אנחנו מדברים. למעשה, העמדה שאני מעוניין להביע בנושא זה היא עמדה בזכות העדר עמדה; Frankly, my dear, I don't give a damn.
היות והבלוג הזה נועד להדגים מהי הבלשנות המודרנית, עם דגש על הגישה הגנרטיבית, הייתי רוצה להסביר למה, לדעתי, בכל הויכוח הזה כמעט ולא מעורבים בלשנים גנרטיבים.
קודם כל, דבר אחד ברור: הסיבה היא לא חוסר עניין של הבלשנים הגנרטיבים בשפה העברית. העברית עומדת במרכזם של הרבה מאד מחקרים גנרטיבים בעשורים האחרונים, ולא מעט תיאוריות חשובות בבלשנות הגנרטיבית התחילו את דרכן בניתוחים של עובדות כאלה ואחרות בשפה העברית. רוב הבלשנים הגנרטיבים בארץ עוסקים, באופן כזה או אחר, (גם) בחקר העברית המודרנית, ולכולם דיעות מוצקות לגבי תכונותיה. לכן אדישות לשפה היא בטח לא ההסבר.
הסיבה לחוסר המעורבות של רוב הבלשנים הגנרטיבים בויכוח הנוכחי היא שונה לחלוטין, וכדי להבין אותה צריך להבין קודם כל מה מטרת הבלשנות הגנרטיבית. מאז תחילת המאה ה-20, חלק גדול מהבלשנות המודרנית (ולא רק הגנרטיבית) שואף לענות בראש ובראשונה על שאלה אחת: מהי שפה אנושית? מאז שנות ה-50, עם לידת הבלשנות הגנרטיבית, מתלווה לכך השאלה מהי היכולת הלשונית של האדם. את שתי השאלות האלה ניתן גם לנסח בדרך אחרת, ע"י בחינת הגבולות שמפרידים בין שפות אנוש למערכות אחרות: אילו מאפיינים יכולים להיות (ואילו מאפיינים לא יכולים להיות) לשפה אנושית? המונח המטעה "דקדוק אוניברסלי" משמש בבלשנות הגנרטיבית לציון אותה יכולת לשונית מופשטת שמאפיינת את כל בני האדם, ומטרת העל של המחקר הגנרטיבי היא לנסות ולהבין מהי היכולת הזו.
מובן שכדי להתחיל לתת תשובה רצינית לשאלות שאפתניות מסוג זה יש צורך לבחון לעומק מגוון גדול ככל האפשר של שפות. ניקח למשל שתי שפות, שפה א' ושפה ב'; ונניח שנמצא שתכונה מסוימת קיימת בשתיהן. האם אפשר להסיק מכך משהו כללי יותר על מאפייני שפה אנושית? אם השפות קשורות זו לזו באופן כלשהו (למשל, אם יש ביניהן קשר היסטורי או קשר "גנטי" כלשהו), התשובה היא כמובן שלילית. המצב מעניין הרבה יותר אם נמצא את אותה תכונה בשתי שפות שאין ביניהן שום קשר. אם ניקח למשל את הדוגמא שנתנו ולדן ודויטשר, קרוב לודאי שבלשן גנרטיבי יתעניין הרבה יותר בדמיון בסדר המילים בין אכדית לגרמנית (שקשה להניח שהיה ביניהן איזשהו סוג של מגע) מאשר בדמיון בין אכדית לשומרית. למעשה, העובדות במקרה זה מוכרות וידועות: ניתן למצוא שפות שבהן הפועל בא בסוף המשפט, אחרי הנושא והמושא, כמעט בכל פינה של העולם, כולל במספר גדול מאד של שפות שאין ביניהן כל קשר. מצד שני, בלשן גנרטיבי לא יכול שלא לתהות באותו הקשר, למשל, למה כמעט ולא קיימות שפות שבהן הסדר הבסיסי הוא מושא-נושא-פועל (OSV), דבר שוודאי מצביע על משהו שאיננו מקרי. בקיצור, אם נמצא תכונה שחוזרת (או תכונה שלא מופיעה) באופן בלתי תלוי במספר גדול של שפות שאין ביניהן קשר, ניתן להסיק שמדובר בדבר שיטתי שאינו סתם תוצאה של מוסכמה חברתית שרירותית. השאלה במקרה זה תהיה, בשלב ראשון, מהו טווח האפשרויות שמרשה השפה האנושית.
האם זה אומר שאין לבלשנים גנרטיבים עניין בהשוואת שפות קרובות זו לזו? כמובן שלא. אלא שהעניין בהשוואת שפות קרובות הוא דווקא בשוני ביניהן. למשל, המחקר התחבירי של 20 השנים האחרונות הפיק תועלת עצומה ממחקרים על מבנה המשפט בשפות הסקנדינביות, שבהן, למרות הדמיון והקרבה הרבה (גיאוגרפית והיסטורית), ניתן למצוא הבדלים מפתיעים למדי בסדר הרכיבים במשפט. דווקא הדמיון הכללי הגדול בין השפות במקרה הזה אפשר ניסוח השערות בדבר קשרים בין תכונות שונות של השפה. הכללות רבות בבלשנות מנוסחות לא כהכללה אבסולוטית ("בכל השפות קיים מאפיין x"), אלא כהכללות לגבי קשר בין תכונות שלכאורה הן נפרדות: "אם בשפה יש מאפיין x, אז יש בה גם מאפיין y". במקרה של השפות הסקנדינביות, בחינה השוואתית הובילה לניסוח הכללות מעניינות וחשובות מאד לגבי הקשר בין סדר המילים לעושר המורפולוגי במערכת הפועל, ועוד.
אז מה כל זה אומר לגבי הויכוח על השפה העברית? ראשית, הבלשנות הגנרטיבית מייחסת משקל משני בלבד לשאלות בדבר ההיסטוריה של שפות, שכן כל שפה, בכל רגע נתון בזמן, הינה שפה אנושית שאמורה לציית למגבלות אוניברסליות, ולא משנה מהם הגורמים שהביאו לכך שלשפה יש את המאפיינים שיש לה באותו רגע. מנקודת המבט הזו, העניין העיקרי בשינויים היסטוריים בשפה הוא בשאלה אילו שינויים מופיעים בו-זמנית, היות ומאפיינים שקיימת ביניהם תלות (גם אם זו תלות שאינה נראית מובנת מאליה) צפויים להופיע או להיעלם פחות או יותר באותו הזמן.
שנית, ומסיבות דומות, כל שאלת המיון והשיוך של שפות למשפחות כלל אינה רלוונטית למחקר הגנרטיבי. נניח למשל שנמצא שתופעה מסוימת בעברית המודרנית מופיעה גם ברוסית; בגישה הגנרטיבית, חשוב יהיה לזכור במקרה זה שלא מדובר בשפות שמעולם לא היה ביניהן קשר, היות וחלק ממחדשי השפה העברית היו דוברי רוסית (עובדה שכל בלשן חייב להכיר בה, בין אם הוא תומך בגישתו של גלעד צוקרמן ובין אם לא); לכן יש צורך בזהירות מיוחדת לגבי המסקנות שנסיק מדמיון בין השפות הללו, שכן כל עוד לא יוכח אחרת, ייתכן שהדמיון הוא "סתם" מסיבות היסטוריות (מה שלא הופך אותו לבלתי רלוונטי, כפי שכבר ציינתי לגבי השוואה בין שפות קרובות). אבל הצורך בזהירות הזו אינו תלוי בשום אופן בשאלה האם לקרוא לעברית של ימינו שפה שמית, שפה סלאבית, או משהו אחר; לא השם חשוב, אלא ההיכרות עם העובדות.
וכל זה מביא אותנו לכך שהסיבה שבלשנים גנרטיבים לא ממהרים להצטרף לחגיגה התקשורתית היא מאד פשוטה: זה לא הויכוח שלנו.