ספרים שמוקדשים לחקר השפה העברית במסגרת הגישה הגנרטיבית הם לא דבר נפוץ. למרבה השמחה, שני ספרים חדשים שיצאו לפני כחודש הופכים את הנישה הזו לטיפה פחות זנוחה.
הספר הראשון, שפונה לקהל רחב יחסית של אנשים שמתעניינים בשפה (ולאו דווקא לבעלי השכלה פורמלית בבלשנות), הוא הספר "בלשנות עברית תאורטית" שערכה גליה חטב. הספר נפתח בשני פרקים כלליים (אחד מאת טניה ריינהרט, שנפטרה באופן פתאומי לפני קרוב לשנתיים ושהספר מוקדש לזכרה; והשני מאת טל סילוני), שנועדו להציג כמה מעקרונות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית, ואחריהם עוד 11 פרקים שנכתבו ע"י בלשנים שונים (שאני שמח להיות אחד מהם). הרעיון מאחורי הספר, בדומה לרעיון מאחורי הבלוג הזה, הוא לאפשר לקהל גדול ככל האפשר של קוראים להחשף לבלשנות המודרנית דרך מבחר של דוגמאות של ניתוח בלשני מודרני. אולי מה שמדגים יותר מכל את הצורך בספר מסוג זה הוא העובדה שבהוצאת "מאגנס" בחרו להדפיס על הכריכה הקדמית, מעל לשם הספר, את המילים "מאגנס – לשון"; נראה שכדי שתהיה קטגוריה "מאגנס – בלשנות" יש צורך בקצת יותר מאשר ספר אחד. באתר ההוצאה אפשר להוריד את תוכן העניינים והמבוא כ-PDF.
הספר השני, שערכתי יחד עם שרון ערמון-לוטם וסוזן רוטשטיין, נקרא Current Issues in Generative Hebrew Linguistics והוא יצא לאור בחו"ל בהוצאת John Benjamins. בניגוד לספר הראשון, מדובר בספר שפונה לקהל של קוראים בעלי רקע בבלשנות גנרטיבית. הספר כולל פרק מבוא ועוד 14 פרקים, שעוסקים בנושאים שונים בתחביר, פונולוגיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה והלכסיקון. למרות שבשנים האחרונות מתפרסמים הרבה מאד מאמרים שעוסקים בשפה העברית המודרנית, יש משהו מעניין במספר כה גדול של מאמרים שעוסקים באותה שפה שמרוכזים לספר אחד, מה שנותן פרספקטיבה מעט "הוליסטית".
וחזרה לבלוג: אחרי תקופה ארוכה שבה לא היה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה שבחודשים הקרובים אוכל שוב למצוא את הזמן לכתוב פה בתדירות יותר גבוהה מבשנה החולפת.
ברוך שובך, ותודה על ההמלצה
שלום לך הגעתי לאתר בעקבות חומר שאני מחפשת לצורך כתיבת עבודה.
חיפשתי ולא מצאתי תשובה לשאלה, מה נותן משמעות לדברים שאנו אומרים?
למשל איך נוצר כפל משמעות ומהו שורש אי הבנה של דברים?
תודה
עינת, זה לא ממש קשור לנושא הפוסט הזה- אבל אם כבר שאלת.. האמת היא שאני לא ממש יודע מאיפה להתחיל לענות לך. אם את שואלת לגבי המשמעות של מילים בודדות- התפיסה הרווחת בבלשנות היא שהקשר בין הצליל של המילה למשמעותה הוא ברוב המקרים שרירותי לחלוטין; יש לא מעט עניין בשאלה מהם בעצם המושגים שמיוצגים ע"י מילים בשפה- עד כמה זה עניין תלוי-תרבות ועד כמה זה נובע מהתכונות ה"עמוקות" יותר שמאפיינות את המוח האנושי. אין תשובה חד משמעית לשאלות האלה, יש מגוון של דיעות. במידה רבה השאלה הזו חורגת מתחום הדיון של הבלשנות ונוגעת בתחומים אחרים של המדעים הקוגנטיביים.
ואם את שואלת כיצד נוצרת המשמעות של צירוף מילים או משפט, את מגיעה לתחום של מה שרוב הבלשנים רואים כליבו של העיסוק בסמנטיקה; ההנחה הרווחת היא שמרכיב מרכזי בשפה האנושית הוא החוקים המאפשרים "לחשב" באופן שיטתי את משמעותו של צירוף מילים ממשמעויות חלקיו, על סמך המבנה התחבירי של הצירוף. במקרים רבים יש יותר ממבנה תחבירי אחד שמתאים לאותו צירוף מילים, ולכן גם יותר ממשמעות אחת. ולמרות שבבלשנות התיאורטית בד"כ לא ממש מתעניינים בשאלה מהי המשמעות הבולטת יותר במקרים כאלה, יש לא מעט עיסוק בשאלות מסוג זה בתחום הפסיכו-בלשנות.
כל זה היה רק על קצה-קצה-קצה המזלג, ואני אפילו לא בטוח שלזה התכוונת… במסגרת לימודי שנה א' בבלשנות בד"כ מבלים סמסטר שלם בקורס מבוא לסמנטיקה כדי להציג את הכלים הבסיסיים שנחוצים רק כדי להתחיל לנסות לענות על השאלות האלה, אז כמובן שאין סיכוי שאני אוכל לתת תשובה של ממש כאן…
קשה לי עם ההבחנה המאוד ברורה שאתה מבקש לעשות בין לשון לבלשנות. נדמה לי שאינך חי בשלום עם הכותרת "מאגנס-לשון" מכיוון שנדמה לך (כמו גם לבלשנים אחרים) שזה מפחית מכבודה של הבלשנות. כלשונאית גאה אני מבקשת לומר שהלשון והבלשנות שלובות זו בזו באופן כה עמוק, שלא הייתי ממהרת להיפרד מהכותרת "לשון" גם עבור כותרים העוסקים בבלשנות. הרי הבלשנות בסופו של דבר היא חקר הלשון, וגם אין עוסקים בה בכללי הניקוד, בדיוקי הגייה וכד', אין פירוש הדבר שהיא צריכה להיות מנותקת מהכותרת "לשון". החשיבה שבלשון עוסקים רק בדקדוק הנורמטיבי וברבדיה הקודמים של השפה, ואילו בבלשנות עוסקים בתיאור מודרני של השפה היא חשיבה אופנתית, אך לדעתי לא משקפת את הנעשה בחוגים ללשון. אני הייתי מציעה למאגנס את ה"פשרה" הטבעית ביותר לדעתי: מאגנס – לשון ובלשנות.
ועוד דבר באותה הזדמנות – כדאי להכניס את החוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה לקישורים שלך בצד. עובדים שם לא מעט לשונאים שהם גם בלשנים (לדוגמא: מיכל אפרת, עירית מאיר, יעל משלר, והגמלאים אהרון דולגופולסקי ומשה אזר). העובדה שלא כולם מציירים עצים ברגע שהם שומעים "בלשנות" לא הופכת אותם למורים ללשון. כנראה בכל זאת יש זיקה הדוקה בין הלשון לבלשנות!
ארגמנית,
אני חושב שההבדל המהותי בין בלשנות ללשון הוא במטרות המחקר: גם כשבלשן גנרטיבי מתמקד בחקר שפה אחת מסוימת, בד"כ עומדת מאחורי המחקר הספציפי מטרת העל של איפיון היכולת הלשונית של האדם; כלומר, עבור בלשן גנרטיבי המטרה האמיתית היא הבנת חלק מסוים מהיכולת הקוגניטיבית שלנו (ולכן רוב הבלשנים רואים בבלשנות את אחד הענפים העיקריים של המדעים הקוגניטיביים). לעומת זאת, בתחום הלשון העברית אני לא חושב שמטרות מסוג זה ממלאות תפקיד מרכזי. לכן, גם אם לעתים קרובות בלשנים גנרטיבים ואנשי לשון עשויים לחקור תופעות דומות ואפילו לטעון טענות דומות, אני חושב שהדברים נעשים כדי לענות על שאלות שונות, וזהו לב ההבדל, בעיני. זה לא אומר שרק אחד מסוגי השאלות הוא חשוב או מעניין- זה רק אומר שאלה שאלות שונות, וכשמאפיינים תחום מחקר חשוב להבין לשם מה הוא בעצם קיים.
אני בהחלט לא חושב שבחוגים ללשון עברית עוסקים (רק? בכלל?) בניסוח חוקי דקדוק נורמטיביים; אבל אני עדיין חושב שיש הבדל מהותי בין מה שנעשה בחוגים אלה לבין מה שנעשה בחוגים שמגדירים את עצמם כעוסקים בבלשנות כללית – כי המילה "כללית" כאן לא נובעת סתם מחוסר הרצון להצטמצם לשפה אחת, אלא מתוך מאפיין מהותי של התחום.
לגבי קיטלוג הנושאים, "לשון ובלשנות" בהחלט היה נשמע לי כמו כותרת מתאימה- בדיוק מכיוון ששימוש בשתי המילים, ולא רק באחת, היה מדגיש את העובדה שיש ביניהן הבדל (ובהחלט לא סתירה).
לגבי החוג ללשון עברית בחיפה: אני מניח שאם הייתי מוסיף אותו לרשימה, הייתי צריך להוסיף גם חוגים נוספים ללשון עברית, מאותן סיבות. אם כבר, אני חושב שאני אעדיף לשנות את הכותרת ל"בלשנות כללית"- בדיוק מהסיבות שפירטתי לעיל. מה שכן, אני בהחלט מסכים שעצם העובדה ששמו של חוג כולל התייחסות לשפה ספציפית לא אומרת הרבה על אופי המחקר וההוראה שמתקיימים בו (במגמה לבלשנות במחלקה לאנגלית בבר-אילן, שבה אני עובד, יש כיום בעיקר בלשנים "כלליים" שאין להם שום עניין מיוחד בשפה האנגלית דווקא- ומצד שני, לא הייתי רץ להכליל כל חוג לאנגלית תחת הכותרת "בלשנות"). שוב- ההבחנה שאני עושה היא לא בין בלשנים לבין מורים ללשון, ולא בין מציירי עצים למומחים לניקוד, אלא בין מי שרואה במחקר שלו מחקר של היכולת הקוגנטיבית של האדם לבין מי שחוקר שפה ספציפית למען מטרות מסוג אחר.