רעיונות ירוקים, רעיונות כחולים

מארק ליברמן מתאר ב-Language Log שני מאמרים העוסקים בהיפותזת ספיר-וורף: הראשון משתמש בהיפותזה זו כדי להציע הסבר לתופעה חוץ-לשונית; המאמר השני מתאר סדרת ניסויים שתורמים עובדות מסוג חדש לדיון בדבר אמיתות ההיפותזה. ליברמן מראה בצורה משכנעת, לדעתי, ששני המאמרים מתבססים על פירושים אפשריים, אך לא הכרחיים, לעובדות.

זו הזדמנות טובה להציג בקיצור את ההיפותזה המעניינת הזו, לטובת מי שלא שמע עליה.

הרעיון שקיים קשר הדוק בין שפה ומחשבה אינו חדש. בתחילת המאה ה-19 טען וילהלם פון הומבולט שהשפה קובעת את האופן שבו אנו חושבים. לפי גישתו, לא ניתן להפריד בין שפה למחשבה, ולא תיתכן מחשבה ללא שפה. עמדתו מייצגת את אחת הגרסאות הקיצוניות של מה שקרוי דטרמיניזם לשוני, שהוא הטענה שהשפה קובעת את תפיסת המציאות ואת אופן המחשבה שלנו. במהלך השנים הוצעו גרסאות שונות לטענה זו, הנעות בין הקיצוניות של הומבולט לטענות מתונות יותר בדבר קיום קשר כלשהו בין שפה לאופן החשיבה.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, עם ההתעניינות הגוברת והולכת בשפות מוכרות פחות, ובפרט בשפות האינדיאנים באמריקה, הפכה שאלת הקשר בין שפה לתפיסת המציאות לשאלה מרכזית. בעקבות מחקריהם בשפות האינדיאנים טענו הבלשנים האמריקאים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף שדוברי שפות שונות חווים את המציאות באופנים שונים, שמוכתבים על-ידי ההבדלים בין השפות. השערה זו ידועה בשם "רלטיביזם לשוני", או בתור היפותזת ספיר-וורף. להשערה זו היתה השפעה רבה בתחומים כמו בלשנות, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה ועוד.

את המקרים שלגביהם ניתן לטעון לרלטיביזם לשוני אפשר לחלק לשני סוגים: לכסיקליים ודקדוקיים. ברמה הלכסיקלית, לשפות שונות יש אוצר מילים שונה, ולעתים קרובות הבחנות שקיימות באוצר המילים של שפה אחת אינן קיימות בשפה אחרת. אחת הדוגמאות המפורסמות, שבהן עוסק המאמר השני שמזכיר מארק ליברמן, היא שמות צבעים: שפות רבות אינן משתמשות במילים נפרדות לצבעים כחול וירוק, מה שמעורר את השאלה האם דוברי שפות אלה אינם מבחינים בין הצבעים באותו אופן שדוברי שפות כמו עברית או אנגלית מבחינים. דוגמא מפורסמת נוספת, שכפי הנראה מתבססת על פירוש מוטעה של העובדות הלשוניות, היא הטענה שבשפות האסקימואים ישנן עשרות מילים לתיאור שלג, מה שמוביל אולי לכך שהאסקימואים מבחינים בין סוגי שלג שדובר של שפה אחרת לא היה מבחין ביניהם. במקרה זה, כפי שנטען על-ידי ג'פרי פולום, מדובר במיתוס מוטעה: שפות האסקימואים, כגון Yupik או Inuit, הן שפות פוליסינטתיות, כלומר שפות שבהן "מילה" מורכבת לרוב ממספר רב של בסיסים שמצטרפים זה לזה ליצירת מילה מורכבת; מילה בשפות מסוג זה מקבילה במקרים רבים לצירוף תחבירי או אפילו למשפט שלם בשפה כמו עברית (דוגמאות לכך אפשר לראות, למשל, באתר של מריה ביטנר, שכולל מספר טכסטים מ-Kalaallisut, השפה הרשמית של גרינלנד, עם תרגום מילולי מפורט לאנגלית). בשפה מסוג זה, יש למעשה אינסוף מילים (כשם שבשפה כמו עברית ניתן ליצור אינסוף משפטים שונים), ולכן, למרות שמספר הבסיסים שמתארים שלג הוא מצומצם, ניתן ליצור מספר גדול מאד של מילים מורכבות לתיאור שלג. מסיבה זו, ספק אם במקרה זה באמת מדובר בדוגמא להבחנות שקיימות באוצר המילים של שפה אחת ושלא ניתן למצוא בשפות אחרות.

האפשרות המעניינת יותר, לטעמי, לרלטיביזם לשוני, היא לכזה הנובע מהבדלים דקדוקיים. וורף, למשל, שם לב לכך שבשפת ה-Hopi אין הבחנה דקדוקית בין עבר, הווה ועתיד; לטענתו, דבר זה מוביל לכך שתפיסת הזמן של דוברי שפה זו שונה מזו של דוברי שפות שכן מבחינות בין זמנים דקדוקיים. דוגמא נוספת היא ההבדלים בין שפות בהבחנה בין שמות עצם ספירים ובלתי-ספירים, דבר שלטענת וורף מוביל להבדלים באופן שבו נתפסים אובייקטים ע"י דוברי השפות השונות.

כשאנו נתקלים בהבדל בין תרבויות, הפיתוי למתן הסברים אד-הוק המתבססים על הבדלים בין-לשוניים הוא לעתים גדול מאד. כך, למשל, המאמר הראשון שמארק ליברמן מזכיר טוען (עד כמה שניתן להבין מהתקציר שלו; המאמר עצמו כתוב בקוריאנית) שהקונפליקטים בחברה הקוריאנית מאז המעבר למשטר דמוקרטי (בניגוד לחברות אחרות במזרח אסיה) נובעים מהאופן שבו מקודדים יחסים חברתיים בשפה הקוריאנית; ייתכן שהסבר זה הוא נכון, אך אין כל דרך מדעית לבדוק זאת. באופן כללי, הקושי המרכזי בקיום דיון מדעי בדבר תקפותה של השערת וורף-ספיר הוא הקושי לבדוק השערה זו באופן מבוקר. ראשית, מכיוון שמדובר בהיפותזה כללית ומעורפלת למדי, שאינה מציינת במפורש באיזה אופן בדיוק קובעת השפה את תפיסת המציאות, כל דיון בנושא זה סובל מעמימות מסוימת הכרוכה בשפע הגרסאות האפשריות של ההיפותזה. שנית, גם במקרים שבהם ניתן אולי להצביע על קשר שיטתי בין הבחנה לשונית לתופעה הקשורה לתפיסה, אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי מהי הסיבה ומה התוצאה. נניח, למשל, שניתן להראות שדוברי שפה שאינה מבחינה בין כחול וירוק אכן אינם מבחינים בין צבעים אלה גם כשמדובר בתפיסה לא-מילולית: עדיין, לא ניתן לדעת האם תפיסת הצבעים היא תוצאה של החלוקה הלשונית של ספקטרום הצבעים, או שהחלוקה הלשונית עצמה היא רק תוצר לוואי של ייצוג מנטלי שקיים באופן עצמאי ומסיבות שאינן קשורות לשפה. לכך נוסף הקושי האובייקטיבי לבדוק הבדלים בתפיסת המציאות, מבלי להעזר בשפה עצמה. מסיבות אלה ואחרות, למרות הזמן הרב שחלף מאז הועלתה היפותזת ספיר-וורף לראשונה, לא ניתן עדיין להצביע על עדות חד-משמעית המאששת או מפריכה אותה. לכל היותר ניתן כיום לומר שהגרסאות הקיצוניות יותר של ההיפותזה הופרכו, וכי גרסאות מתונות מאד שלה הן קרוב לוודאי בעלות גרעין מסוים של אמת.

המאמר השני שמזכיר מארק ליברמן מציג פרספקטיבה חדשה ומעניינת: היות ועיבוד שפה מתבצע בעיקר במספר אזורים ספציפיים במוח, היפותזת ספיר-וורף מנבאת שהבחנות שמקורן בשפה ישפיעו יותר כאשר מופעלים אותם חלקים במוח שאחראים לעיבוד שפה. בסדרת ניסויים שבדקה את מהירות התגובה בזיהוי הבדלים בין צבעים, הראו החוקרים שכאשר הגירוי מופיע בחצי הימני של שדה הראיה (המפעיל את החצי השמאלי של המוח, הדומיננטי יותר בעיבוד שפה), נבדקים הבחינו מהר יותר בין צבעים ששמותיהם הם שונים ("כחול" מול "ירוק"); זאת בניגוד לגירוי המופיע בחצי השמאלי של שדה הראיה, שבו להבדל בשם הצבע לא היתה השפעה משמעותית על זמן התגובה של הנבדקים. מסקנת החוקרים היא שהניסוי תומך בהשערת ספיר-וורף. אלא שכפי שמארק ליברמן העיר בצדק, הפירוש שניתן לתוצאות רחוק מלהיות הפירוש היחיד האפשרי, ולמעשה גם תוצאות שונות בתכלית ניתן היה לפרש באופן שיוביל לאותן מסקנות. לכך כדאי אולי להוסיף, שכמו ניסויים רבים אחרים בתחום זה, מדובר בניסוי שביצע בדיקה כמותית (זמן תגובה) ולא איכותית (אילו הבחנות עשו הנבדקים), ולכן הן מספקות אישוש לכל היותר לגרסה חלשה יחסית של היפותזת ספיר-וורף, כלומר לטענה שקיים קשר כלשהו בין ייצוג לשוני לתפיסה.

נראה שגם כיום, יותר מ-50 שנים לאחר שנוסחה היפותזת ספיר-וורף, אנחנו רחוקים עדיין מהשלב שבו נוכל להצביע במדויק על אופי הקשרים שבין שפה לתפיסת המציאות. למרבה המזל, הרוב המכריע של המחקר הבלשני הנערך כיום אינו תלוי באופן ישיר בתשובה לסוגיה זו, שממשיכה להוות שאלה מסקרנת ובלתי פתורה.

קישורים נוספים