אריאנה מלמד מבכה ב-ynet את השימוש בצירופים כמו "לשים נעליים/גרביים/סוודר". בניגוד ל"צירופי סלנג לגיטימיים" (כדבריה) כמו "לשים פס" ו"לא שם זין", השימושים החדשים ב"לשים" נתפסים בעיניה כ"עילגות לשון" ו"ביטוי לעצלות לשונית של הדובר".
כבלשן גנרטיבי, אני לא עוסק בחלוקת ציונים לביטויים ולצירופים: אם העברית המדוברת עושה שימוש נרחב יותר ויותר בפעלים "קלים" כמו "לשים" או "להביא" (בדומה לפועל "לעשות" במשפט זה), זוהי עובדה שיש מקום לחקור ולהבין: מה התכונות התחביריות של פעלים אלה? האם ישנן מגבלות סמנטיות או אחרות על סוגי הפעלים שמוחלפים בצירופים מסוג זה? וכד'. אינספור מחקרים בבלשנות המודרנית מראים ששינויים בשפה מייצגים בד"כ חוקיות, ובמקרים רבים מה שנראה כ"עילגות" מדגים שיטתיות שחוזרת בשפות רבות ושונות.
שינוי הוא חלק בלתי נפרד מכל שפה חיה. שינוי בשפה יוצר לעתים קרובות סביבה שבה קבוצות אוכלוסיה שונות נבדלות זו מזו. מכאן, המרחק לסטיגמטיזציה של שימושים מסוימים בשפה קטן: מבנה ש"נולד" בקרב דוברים מסטטוס חברתי מסוים, הופך להיות מקושר לאותו סטטוס. ספק אם ההסתייגות של אריאנה מלמד מביטויים כמו "לשים סוודר" היא אכן בעלת ביסוס לשוני אמיתי, או שהיא נובעת מכך שזהו שימוש שאינו מקובל בקרב דוברי העברית ה"יפה", הנחשבים לבעלי סטטוס חברתי גבוה יחסית. גם העברית ה"תקנית" כוללת ביטויים כמו "שם לב", "שם את פניו", "נתן את דעתו", "נתן את הדין" ועוד, שמבחינה לשונית ההבדל המהותי היחיד בינם לבין "שם סוודר" הוא עובדת היותם ביטויים ותיקים הנמצאים בשימוש גם בקרב דוברים משכילים בעלי סטטוס חברתי גבוה. כשם שאין בסיס לטעון שהשימוש ב"שמתי לב" ולא ב"הבחנתי", או ב"עושה שימוש" ולא ב"משתמשת", מעיד על עילגות או על "עצלות מחשבתית", קשה לראות על סמך מה אפשר לטעון זאת לגבי שימוש ב"לשים גרביים" במקום "לגרוב".
ניתן אולי לטעון שקיים הבדל אחד מהותי בין "לשים סוודר" ובין "לשים לב": בעוד שהראשון הוא שקוף לחלוטין מבחינה סמנטית, השני הוא בעל משמעות מטפורית, ומשמעות הצירוף "לשים לב" אינה המשמעות הצפויה מחיבור המשמעויות של הפועל "לשים" עם שם העצם "לב". אלא שהבדל זה אינו מהווה בסיס לטיעון משכנע בדבר ה"עילגות" שב"לשים סוודר", מכמה סיבות:
- גם בעברית שאינה "תת-תקנית" ישנם לא מעט צירופים מסוג זה שמשמעותם שקופה, כמו למשל "לתת מכות", "לעשות סדר" או "לעשות שימוש". לא מעט דוברים שמסתייגים מ"לשים סוודר" יגידו "הוא נתן לי סטירה" (ולא בהכרח "הוא סטר לי") או "הגיע הזמן לעשות סדר בארונות" (ולא בהכרח "הגיע הזמן לסדר את הארונות"), בלי להרגיש שזוהי עילגות או עצלות.
- טיבם של צירופים בשפה הוא שבמשך הזמן הם עשויים לעבור סחף סמנטי, כך שמשמעותם משתנה או מתרחבת. לאור זאת, אין זה מפתיע שצירופים חדשים בשפה הינם יותר שקופים סמנטית מאשר צירופים ותיקים. לעתים ניתן לראות את תחילתו של תהליך שינוי משמעות אפילו בצירופים "צעירים" יחסית. למשל, הביטוי "לתת גז" היה במקור צירוף בעל משמעות שקופה סמנטית, המתאר לחיצה על דוושת הגז ברכב. תוך זמן קצר התרחבה משמעותו, למשמעות של "להאיץ", לאו דווקא תוך נהיגה ברכב. לכך נוספה לאחרונה משמעות נוספת, מופשטת הרבה יותר: "תן גז"="תסתלק". סביר להניח שגם חלק מהצירופים מסוגו של "לשים לב" או "לתת את הדעת" נוצרו כצירופים בעלי משמעות פשוטה ושקופה, שהפכה למופשטת וסימבולית יותר במהלך הזמן; העובדה שצירופים מסוגו של "לשים סוודר" הינם בעלי משמעות פשוטה אינה סיבה להצמיד להם תווית של "עצלות מחשבתית".
מכל זה, עשוי להשתמע שאני תומך בשימוש בצירופים מסוגו של "שמתי סוודר". אלא שהבלשנות המודרנית אינה עוסקת בחלוקת "תעודות כשרות" למבנים לשוניים, והשאלה האם זה בסדר להגיד "שמתי סוודר" היא בעיני שאלה לא רלוונטית שאין לי עניין לתת עליה תשובה. אפשר לאהוב או לא לאהוב את המבנים האלה, אבל בלשנות לא עוסקת באהבה או בטעם אישי. למעשה, גם אני, כמו אריאנה מלמד, לא אומר "שמתי סוודר". אבל כבלשן, אני מאמין שאין שום דבר חריג מבחינה לשונית בצירופים הללו, וקיימים שפע של מבנים מסוג זה גם בשפה העברית ה"תקנית". לכן, אני מעריך שלמרות הטפות המוסר הצדקניות, "לשים סוודר" ודומיו יישארו איתנו כחלק מהשפה העברית, שכמו כל שפה טבעית יש בה רבדים שונים וכוחות שונים שפועלים ליצירת שינויים בלתי פוסקים.
מאיר עיניים. ותרומה קטנה ממני, יש לא מעט אנשים שאומרים "אני אעשה השתדלות".
טל- בחיים לא שמעתי את זה; אבל אני בטח עוד אשמע..
בחיי שאתם עושים לי חשק ללמוד בלשנות