מין דקדוקי ומין ביולוגי

מין דקדוקי מעורר תמיד תהיות רבות: למשל, למה שמותיהם של בעלי חיים מסוימים, כמו כלב או נמר, קיימים גם בזכר וגם בנקבה (כלב/כלבה, נמר/נמרה) , אחרים רק בזכר (למשל, דג או נשר), ואחרים רק בנקבה (למשל, זיקית או ציפור)? הקשר נוסף שבו המין הדקדוקי זוכה לתשומת לב רבה גם ממי שאינם בלשנים הוא השימוש בצורת הזכר בתור הצורה הנייטרלית, הנתפש לעתים כסוג של סקסיזם או אפליה.

מנקודת מבט בלשנית, בחינה של מהות המין הדקדוקי מראה שצורת ה"זכר" היא לא בהכרח "זכרית" במיוחד, ושבמצבים רבים הדקדוק עצמו מתייחס לצורה זו כצורה הנייטרלית. אבל קודם כל, מה זה בעצם מין דקדוקי?

מפתה מאד להניח שמין דקדוקי הוא בסה"כ ייצוג לשוני של ההבחנה הביולוגית בין זכר ונקבה, מה שמכונה לעתים "מין טבעי". אלא שבחינה של שפות שונות מראה שהשם "מין" אינו בהכרח מייצג את המציאות הדקדוקית. מבחינה טיפולוגית, ניתן לראות שלא כל השפות מחלקות את העוגה באותו אופן:

– שפות רבות, כמו למשל אנגלית, אינן מבחינות בין זכר ונקבה (אם כי גם באנגלית ניתן למצוא מקרים בודדים של הבחנה בין זכר לנקבה, כמו בכינויי הגוף – he ו-she, או שמות עצם בודדים כמו waiter/waitress)
– שפות רבות, כמו עברית, מבחינות בין שני מינים – זכר ונקבה
– בשפות כמו גרמנית, ישנם שלושה "מינים" – זכר, נקבה, וסתמי (המין הסתמי בגרמנית כולל, בין השאר, את המילים ל"ילד" ו"ילדה")
– בשפות קווקזיות רבות יש 4 מינים דקדוקיים: זכר, נקבה, חי וסתמי
– במרבית שפות בנטו ישנם יותר מ-10 "מינים"

כמובן שבמצב כזה, שבו ברור שהמין הדקדוקי אינו מקביל להבחנה הביולוגית בין זכר ונקבה, השאלה היא למה הכוונה במונח "מין דקדוקי". הגדרה מקובלת היא שמין דקדוקי הוא חלוקה של שמות העצם לקבוצות הנבדלות זו מזו בהתנהגותן התחבירית, ובפרט, בכך ששמות מקבוצות שונות דורשים התאם שונה על פעלים, שמות תואר וכד'. למשל, בעברית, שמות העצם "רעיון" ו"הצעה" מסווגים כשייכים למינים דקדוקיים שונים מכיוון שהם דורשים שמות תואר ופעלים בעלי נטיות שונות:

(1) הרעיון החדש נדחה.
(2) ההצעה החדשה נדחתה.

באותו אופן, בשפות בנטו קיימות יותר מ-10 צורות שונות להטות את הפועל, בהתאם לקבוצה שאליה משתייך שם העצם שאליו מתאים הפועל. במקרה זה מקובל להשתמש במונח noun classes, שמהווה הכללה של מושג המין הדקדוקי.

שמות העצם בשפה העברית מחולקים, אם כן, לשתי קבוצות דקדוקיות, הידועות כ"זכר" ו"נקבה", וההתאם על פעלים ושמות תואר נקבע על פי "מינו" של שם העצם. אבל מה קורה כשאין שם עצם שייקבע כיצד להטות את הפועל או התואר? במקרה זה רואים שהשפה משתמשת באופן עקבי וברור בנטיית ה"זכר" בתור הצורה הנייטרלית.

כדי לראות דוגמאות לכך, יש לבחון משפטים חסרי נושא דקדוקי. למשל, משפטים עם הפעלים "נראה" או "נדמה" מופיעים לרוב ללא נושא, ובמקרה זה הם מוטים תמיד בצורת גוף שלישי יחיד זכר. צורת הנקבה, לעומת זאת, בלתי אפשרית לחלוטין במשפטים מסוג זה:

(3) נראה שהכביסה יבשה. (ולא: *נראית שהכביסה יבשה.)
(4) נדמה לי שנשארו שתי חתיכות מהעוגה. (ולא: *נדמית לי שנשארו שתי חתיכות מהעוגה.)

באופן דומה, גם במשפטים הבאים, שאין בהם נושא דקדוקי, מוטה שם התואר או הפועל בגוף שלישי יחיד זכר:

(5) קר. (ולא: *קרה.)
(6) נמאס לי. (ולא: *נמאסה לי.)

במשפטי קיום ושייכות עם הפועל "היה", קיימים בעברית שני מבנים: המבנה ה"תקני" ללא "את", שבו "היה" מתאים במין, מספר וגוף לצירוף השמני שבא בהמשך, והמבנה הנפוץ בשפה המדוברת, שבו נעשה שימוש ב"את" כשהצירוף השמני הוא מיודע:

(7) היו לי כל הפרטים.
(8) היה לי את כל הפרטים.

בדוגמא זו ניתן לראות שהשימוש ב"את" מבטל את ההתאם עם שם העצם: בדוגמא 7 קיים התאם במספר בין הפועל לצירוף השמני, כך שהפועל מוטה בצורת הרבים "היו"; התאם זה אינו מופיע במשפט 8, שבו מופיע "את", ובמקרה זה הפועל מוטה לפי צורת הבסיס "היה", שהיא ביחיד. באופן דומה, אם הצירוף השמני הוא ממין נקבה, ההתאם במין אינו קיים כשמשתמשים ב"את", והפועל אז הוא בצורת הזכר:

(9) היה לי את הכתובת שלו. (ולא: *היתה לי את הכתובת שלו.)

כלומר, המסקנה היא שהצורה הבלתי נטויה היא צורת גוף שלישי, יחיד, זכר. המין הדקדוקי "זכר", אם כן, משמש לא רק כששם העצם הוא בעל מין דקדוקי זה, אלא גם כצורה הסתמית, ה-default.