מין דקדוקי מעורר תמיד תהיות רבות: למשל, למה שמותיהם של בעלי חיים מסוימים, כמו כלב או נמר, קיימים גם בזכר וגם בנקבה (כלב/כלבה, נמר/נמרה) , אחרים רק בזכר (למשל, דג או נשר), ואחרים רק בנקבה (למשל, זיקית או ציפור)? הקשר נוסף שבו המין הדקדוקי זוכה לתשומת לב רבה גם ממי שאינם בלשנים הוא השימוש בצורת הזכר בתור הצורה הנייטרלית, הנתפש לעתים כסוג של סקסיזם או אפליה.
מנקודת מבט בלשנית, בחינה של מהות המין הדקדוקי מראה שצורת ה"זכר" היא לא בהכרח "זכרית" במיוחד, ושבמצבים רבים הדקדוק עצמו מתייחס לצורה זו כצורה הנייטרלית. אבל קודם כל, מה זה בעצם מין דקדוקי?
מה זה מין דקדוקי?
מפתה מאד להניח שמין דקדוקי הוא בסה"כ ייצוג לשוני של ההבחנה הביולוגית בין זכר ונקבה, מה שמכונה לעתים "מין טבעי". אלא שבחינה של שפות שונות מראה שהשם "מין" אינו בהכרח מייצג את המציאות הדקדוקית. מבחינה טיפולוגית, ניתן לראות שלא כל השפות מחלקות את העוגה באותו אופן:
– שפות רבות, כמו למשל אנגלית, אינן מבחינות בין זכר ונקבה (אם כי גם באנגלית ניתן למצוא מקרים בודדים של הבחנה בין זכר לנקבה, כמו בכינויי הגוף – he ו-she, או שמות עצם בודדים כמו waiter/waitress)
– שפות רבות, כמו עברית, מבחינות בין שני מינים – זכר ונקבה
– בשפות כמו גרמנית, ישנם שלושה "מינים" – זכר, נקבה, וסתמי (המין הסתמי בגרמנית כולל, בין השאר, את המילים ל"ילד" ו"ילדה")
– בשפות קווקזיות רבות יש 4 מינים דקדוקיים: זכר, נקבה, חי וסתמי
– במרבית שפות בנטו ישנם יותר מ-10 "מינים"
כמובן שבמצב כזה, שבו ברור שהמין הדקדוקי אינו מקביל להבחנה הביולוגית בין זכר ונקבה, השאלה היא למה הכוונה במונח "מין דקדוקי". הגדרה מקובלת היא שמין דקדוקי הוא חלוקה של שמות העצם לקבוצות הנבדלות זו מזו בהתנהגותן התחבירית, ובפרט, בכך ששמות מקבוצות שונות דורשים התאם שונה על פעלים, שמות תואר וכד'. למשל, בעברית, שמות העצם "רעיון" ו"הצעה" מסווגים כשייכים למינים דקדוקיים שונים מכיוון שהם דורשים שמות תואר ופעלים בעלי נטיות שונות:
(1) הרעיון החדש נדחה.
(2) ההצעה החדשה נדחתה.
באותו אופן, בשפות בנטו קיימות יותר מ-10 צורות שונות להטות את הפועל, בהתאם לקבוצה שאליה משתייך שם העצם שאליו מתאים הפועל. במקרה זה מקובל להשתמש במונח noun classes, שמהווה הכללה של מושג המין הדקדוקי.
לפי גישה זו, הגדרת "מין" דקדוקי כלל אינה חייבת להיות קשורה למין ביולוגי, שכן מדובר בהבחנה דקדוקית לחלוטין. יחד עם זאת, בדרך כלל ניתן לזהות חוקיות מסוימת – גם אם לא מלאה – באפיון הסמנטי של שמות העצם המשתייכים לקבוצות השונות, ואחד האפיונים הנפוצים הוא ששני המינים הביולוגיים ממופים, באופן גס, לשני מינים דקדוקיים שונים. אלא שתמיד ישנה מידה רבה של שרירותיות בחלוקה בין הקבוצות, כפי שיודע כל מי שלמד שפה זרה בעלת שניים או יותר מינים דקדוקיים. מחקרים על ילדים הרוכשים שפה ראשונה (למשל, מחקר זה) מראים שכבר בגיל צעיר מאד, ילדים מטים פעלים ושמות תואר בהתאם למין הדקדוקי של שם העצם שאליו הם מצטרפים, גם כאשר מינו הדקדוקי של שם העצם שונה ממה שהיינו מצפים על-סמך מינו הטבעי.
האסימטריה בין המינים הדקדוקיים
שמות העצם בשפה העברית מחולקים, אם כן, לשתי קבוצות דקדוקיות, הידועות כ"זכר" ו"נקבה", וההתאם על פעלים ושמות תואר נקבע על פי "מינו" של שם העצם. אבל מה קורה כשאין שם עצם שייקבע כיצד להטות את הפועל או התואר? במקרה זה רואים שהשפה משתמשת באופן עקבי וברור בנטיית ה"זכר" בתור הצורה הנייטרלית.
כדי לראות דוגמאות לכך, יש לבחון משפטים חסרי נושא דקדוקי. למשל, משפטים עם הפעלים "נראה" או "נדמה" מופיעים לרוב ללא נושא, ובמקרה זה הם מוטים תמיד בצורת גוף שלישי יחיד זכר. צורת הנקבה, לעומת זאת, בלתי אפשרית לחלוטין במשפטים מסוג זה:
(3) נראה שהכביסה יבשה. (ולא: *נראית שהכביסה יבשה.)
(4) נדמה לי שנשארו שתי חתיכות מהעוגה. (ולא: *נדמית לי שנשארו שתי חתיכות מהעוגה.)
באופן דומה, גם במשפטים הבאים, שאין בהם נושא דקדוקי, מוטה שם התואר או הפועל בגוף שלישי יחיד זכר:
(5) קר. (ולא: *קרה.)
(6) נמאס לי. (ולא: *נמאסה לי.)
במשפטי קיום ושייכות עם הפועל "היה", קיימים בעברית שני מבנים: המבנה ה"תקני" ללא "את", שבו "היה" מתאים במין, מספר וגוף לצירוף השמני שבא בהמשך, והמבנה הנפוץ בשפה המדוברת, שבו נעשה שימוש ב"את" כשהצירוף השמני הוא מיודע:
(7) היו לי כל הפרטים.
(8) היה לי את כל הפרטים.
בדוגמא זו ניתן לראות שהשימוש ב"את" מבטל את ההתאם עם שם העצם: בדוגמא 7 קיים התאם במספר בין הפועל לצירוף השמני, כך שהפועל מוטה בצורת הרבים "היו"; התאם זה אינו מופיע במשפט 8, שבו מופיע "את", ובמקרה זה הפועל מוטה לפי צורת הבסיס "היה", שהיא ביחיד. באופן דומה, אם הצירוף השמני הוא ממין נקבה, ההתאם במין אינו קיים כשמשתמשים ב"את", והפועל אז הוא בצורת הזכר:
(9) היה לי את הכתובת שלו. (ולא: *היתה לי את הכתובת שלו.)
כלומר, המסקנה היא שהצורה הבלתי נטויה היא צורת גוף שלישי, יחיד, זכר. המין הדקדוקי "זכר", אם כן, משמש לא רק כששם העצם הוא בעל מין דקדוקי זה, אלא גם כצורה הסתמית, ה-default.
נכון שברירת המחדל היא אכן זכר, אבל למרות זאת קיימים מקרים של "נקבה סתמית", וחשוב להתייחס לזאת. ניתן לצפות שבמשפט הקודם יהיה אפשר לומר רק "למרות זה", או "חשוב להתייחס לזה" – ולא היא! (ולא "ולא הוא!").
נראה לי שביטויים כאלה מעידים שלפחות בשלב מסויים המין הסתמי היה דווקא הנקבה, גם אם היום אין זאת כך. אין זאת אלא שבעבר היתה שפתנו מעט יותר "פמיניסטית".
ונסיים במשפט מן המקורות: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידן". או, בתרגום חופשי: "מה שעמד לזכות אבותינו ולזכותנו זה שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה הצילנו מידם".
נכון, לא חשבתי על השימוש הסתמי בצורת הנקבה. כמובן שבסופו של דבר זה מראה ששפה "בוחרת" באופן די שרירותי מין מסוים בתור המין הסתמי, באופן שהוא די מנותק מהמין הטבעי (הביולוגי).
אומרים "הייתה לי את הכתובת שלו! " 🙂
דניאל- כן, באמת מאז שכתבתי את הפוסט הזה שמתי לב שיש הרבה אנשים שמשלבים בין התאם ו"את"- וזו שאלה מעניינת למה. בכל מקרה, הטענה המרכזית שלי עדיין בעינה- שצורת הזכר זו צורת ה-default (כמו שאפשר לראות למשל מזה שאף אחד לא ישתמש בצורת הנקבה של הפועל כשאין לו שם עצם בנקבה להתאים איתו: *היתה לי את הספר הזה.)
לדעתי צריכים לשבת 12 חכמי העברית ולחשוב יחד איך לבטל את המין הדיקדוקי.אם פעוטות מבטלים אותו כנראה שכך צריך להיות כי יותר מזה זה מסרבל את החיים. לדעתי המין הדקדוקי על צורותיו וחוקיו מכרסם בעושרה של השפה.השפה האנגלית ללא מין דקדוקי ועשירה הרבה יותר.
אם מין דקדוקי זה טוב או רע- אני לא יודע, בבלשנות אין "טוב" ו"רע", יש "קיים" ו"לא קיים"; ואני גם לא יודע אם אפשר להגיד ששפה אחת עשירה יותר משפה אחרת (אולי אם אני אראה הגדרה אובייקטיבית של "עושר" אני אוכל לחוות דעה). אבל איך שלא יהיה, "חכמי העברית" אלה בדיוק אותם פעוטות- הם אלה שיקבעו בסופו של דבר לאן השפה תלך, מה ישתנה ומה לא ישתנה.
שלום רב
אני לא יודע אם זה המקום לברר. אנסה, ברשותכם:
בעברית התואר מקבל את מין שם העצם. "שמחה גדולה". "בית גדול".
מה ההיגיון של המין הדקדוקי של תואר הפועל?
למה "הוא נראה טוב" וגם "היא נראית טוב"?
ברור לי ששני ה"טוב"ים עונים על השאלה "איך הוא/היא נראה/נראית"
אבל אני חש שזאת תשובה מעגלית שלא עונה לשאלה שלי.
אם הטוב מתאר את ה"איך" שמישהו נראה, או את "הדרך" שמישהו נראה, או את ה"אופן" שמישהו נראה, אז מינו הדקדוקי של תואר הפועל יכול לכאורה להשתנות לפי אותה שאלה תיאורטית שרירותית שאנחנו בוחרים לשאול כדי לקבל את התשובה שהיא תואר הפועל…
יש תשובה ממישהי או ממישהו או ממשהו?
דורון, אני יכול לחשוב על שני סוגי תשובות:
מעבר לכך, בדוגמא הספציפית שנתת ("הוא נראה טוב") יש בעיה נוספת שאין במשפטים כמו "הוא מנגן טוב", שבהם "טוב" מתנהג במובהק כמו תואר הפועל: בדוגמא שלך, יש למעשה דו-משמעות. "הוא נראה טוב" מקבל גם משמעות שדומה ל"נראה (לי) שהוא טוב"- ובמשמעות הזאת, כן יש התאם (תשווה למשל עם "נחמד": "הוא נראה נחמד/היא נראית נחמדה" וכו'). עושה רושם שההכללה היא שיש התאם כששם התואר מתאר את הנושא, ואין התאם כששם התואר מתאר את האופן.